פורנוגרפיה של אלימות

שורפים את מדינת היהודים


הערבים שורפים את המדינה - טרור באש - עוד מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ. חלק מההצתות נעשה במסגרת מסחרית - להשמיד את הקש, הגדל בשדות, כדי להפוך אותם לספקים בלעדיים של קש לבהמות. השאר - טרור פשוט, שנועד להפחיד את היהודים, להציק להם ולפגוע ברכושם. מדן ועד אילת התופעה מוכרת.

ההזויים יספרו לנו על קיפוח ועל עוד שטויות, שהמציא מוחם הקודח בהשפעת חומרים פסיכו-אקטיוויים, או בלעדיהם. זה טרור, צריך להילחם בו כמו שצריך ללחום בטרור.

להתבייש

את המכתב הזה קיבלתי בדואר אלקטרוני, ואני מפרסמו ללא שינויים וללא עריכה. לקרוא, ולהתבייש במדינה, שקמה עלינו לכלותנו.

והנה המכתב לעיונכם:

• שמי ג'ג'או בימרו, בן 27, סטודנט למדעי הצמח באוניברסיטה העברית, יוצא יחידת מגלן - יחידה מובחרת בצה"ל, ומשרת בה שירות מילואים פעיל. נוסף על אלו, אני גם בן העדה האתיופית בישראל, וגאה על כך. בשורה התחתונה, אני אזרח ישראלי מן השורה - שומר חוק וסדר, משלם מיסים וללא שום עבר פלילי. בחיי, אפילו דוח חניה לא קיבלתי מעודי. אדם נורמטיבי לחלוטין.
  
  מסתבר, שכל חטאי הוא צבע עורי ומוצאי. בשל כך, ורק בשל כך, סבלתי מאלימות קשה וברוטאלית כלפיי, פיזית ומילולית. לא, לא ספגתי אותה מגורמים גזעניים, בורים וחשוכים בחברתנו, אלא משוטרי משטרת חיפה, ובחסותה ועידודה של משטרת ישראל הנאורה והליברלית.
  
  בערב חג הפסח, שבעה באפריל 2012, יצאתי עם כמה חברים, גם הם בני העדה האתיופית, לבילוי במועדון ה-"נתנזון" בחיפה. יצאנו מהמועדון בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, והתקדמנו לצומת כבישים ראשי, ממנו נוכל לתפוס מונית הביתה. בקיוסק הסמוך לצומת זו פרצה קטטה, שבעקבותיה הגיעה ניידת משטרה למקום. הניידת הגיעה לאחר שכבר נרגעו הרוחות. מיותר לציין שלא לי ולא לחבריי היה קשר כלשהו לאירוע. כנראה שנקלענו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אך גם עם צבע העור הלא נכון.
  
  ניידת המשטרה הגיעה בנסיעה מהירה ובלמה בפתאומיות באמצע הצומת. שני שוטרים יצאו מהניידת, ואחד מהם ניגש לאחת הבנות שהרגע יצאה מהמועדון, מכרה שלי, גם היא בחורה נורמטיבית לחלוטין, בת העדה האתיופית. שוב - לא היה לה דבר וחצי דבר בקטטה שהתרחשה באזור זמן קצר קודם לכן. את השוטר לא עניינו העובדות: הוא בעט בה, ולאחר שהתמוטטה סטר לה ואיים עליה באמצעות שוקר חשמלי. כמה מחבריי רצו לעבר הבחורה על-מנת לעזור לה ולצלם את האירוע. חברתה, קצינת צה"ל בקבע, ניגשה גם היא לעזור לה, אך נדחפה באלימות על-ידי השוטרים. כאשר הבחין השוטר שרוצים לצלם אותו הוא הגדיל לעשות והשתמש בגז פלפל ובשוקר החשמלי לעבר כל מי שרק היה בקרבתו.
  
  בעודי עומד שם המום ממה שרואות עיניי, החליט השוטר שגם אני שותף ל'פשע'. הוא המשיך את מסכת ההשתוללות וההתפרעות האלימה שלו, וכעת היה תורי לחטוף. השוטר ריסס אותי בגז פלפל ישירות לעיניים, ללא שום סיבה וללא כל התגרות מצידי. לאחר מכן, בעודי סובל מעיוורון טוטאלי למשך דקות מספר, הפעיל נגדי את השוקר החשמלי. ללא כל אזהרה, ללא כל צורך. חטפתי את זרם החשמל ישירות אל מפתח הלב, מה שהשאיר סימני פציעה וחבלה על גופי. בעודי זרוק שם באמצע הלילה, מרוסס ומחושמל על לא עוול בכפי, צעק לי השוטר, בליווי קללות וגידופים נוספים, "תחזור לאפריקה!". האמינו לי, שום צריבת גז פלפל או חשמול בעולם, חזקים ככל שיהיו, לא יכלו להכאיב לי כמו שהכאיב לי המשפט הזה.
  
  כנראה שהתעלפתי מעוצמת החשמול, שכן אני זוכר שהתעוררתי בשלב מסוים כשמסביב כבר התפזרה כל ההמולה. מרוב בלבול ותקיפות השוטרים, כל חבריי נמלטו מאזור האירוע, כשכל אחד מהם בטוח שגם אני הצלחתי להימלט. לא הצלחתי. נותרתי שם לבד, מוטל פצוע לצידי כביש ראשי בחיפה, לפנות בוקר, בלי כסף למונית ולמעשה בלי יכולת לחזור הביתה. לא הרגשתי כל-כך נעלב ומושפל בחיי.
  
  אותה הבחורה שהוכתה קשות סבלה למחרת האירוע מכאבי גב קשים, שלא לדבר על הצלקת הנפשית שהותיר בה האירוע. מתוך חשש אמיתי מנקמת השוטר שהכה אותה היא לא העזה להגיש תלונה למשטרה לאחר האירוע, אך לאחר מספר ימים אזרה אומץ והגישה תלונה במח"ש. גם אני עשיתי זאת, ובצירוף עדויות - תמונות מהאירוע וחולצתי המוכתמת בגז פלפל.
  
  בכל האירוע הזה יש לא מעט עדים להשתוללותו של השוטר, שגם הם ספגו גז פלפל לפניהם על לא עוול בכפם. גם הם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, כמוני כמוכם. אותם עדים אף ראו כיצד שוטרים נוספים ממשטרת חיפה מגיעים לזירה, ופשוט עומדים וצופים מהצד באירוע, משל היה איזה מופע שעשועים, ללא שום התערבות מצידם ואפילו בעידודם.
  
  הכאב הפיזי אולי קהה במהלך הזמן שעבר מאז התקרית, אך הכאב הנפשי לא פג, ולהפך - הוא רק הולך ומתעצם. מח"ש ממציאה תירוצים שונים ומשונים ומורחת את התקדמות התיק ואת חקירת האירוע. שלושה חודשים חלפו ממועד האירוע, ולא קיבלתי אפילו תשובה לגבי סטאטוס התיק. על-פי כל הסטטיסטיקות, תיק במצב כזה ייסגר במהרה בטענה של "חוסר עניין לציבור". בבקשה מכם, ציבור יקר - אנא הראו למשטרת ישראל שגזענות אלימה וחשוכה בחסותה מעניינת ומטרידה אתכם, על-ידי הפצת הסיפור לכמה שיותר אנשים.
  
  לא לכך פיללנו אני ומשפחתי כאשר עלינו לארץ מאתיופיה, עלייה שנבעה מאהבת ציון טהורה. לא לכך פיללו הוריי כאשר חינכו אותי כל חיי לנתינה למדינה ודחפו אותי להסתגלות מתמדת לחברה, מתוך אמונה כי במדינה דמוקרטית כישראל, אם רק אתאמץ מספיק, אהיה שווה בין שווים. מסתבר שלא כך הם פני הדברים, ועל כך אני מרגיש נבגד. נבגד בידי המדינה שעבורה סיכנתי את חיי במשך שלוש שנים, שאליה כה ערגתי וציפיתי להגיע כל ילדותי. התחושות שאיני רוצה להיות חלק ממדינה כזו, הולכות ומתעצמות בי מיום ליום.
  
  אני נחוש לקעקע אחת ולתמיד את הגזענות בחברתנו בכלל, ובפרט את הגזענות החוזרת ונשנית כלפי העדה האתיופית. זוהי עדה שקטה, רגועה וביישנית מטבעה, טבע המשרת לצערי את יצריהם החייתיים והקמאים של גורמים שונים בחברה הישראלית, ביניהם גם כמה משוטרי משטרת ישראל. אני נחוש לעשות זאת, אך לא אוכל ללא עזרתכם.
  
  אני מפציר בכם וקורא לכם ולכן בכל לשון של בקשה - עזרו לי ולחבריי להפיץ את הסיפור הזה לכמה שיותר אנשים, על-מנת שנוכל למצות את מלוא חומרת הדין עם השוטרים-פושעים שפגעו בנו, ולמגר את תופעות הגזענות האלימות והמכוערות, אשר לצערי חוזרות ומרימות ראשן בגאון לאחרונה בחברה הישראלית.

כיוון שחוויתי אלימות משטרתית בעצמי, כתבתי על כך לא-מעט, וכל פעם איני מופתע מחדש. משטרתנו המסואבת "אינה מסוגלת", כידוע, לאתר את השוטרים, שהתעללו במגורשי עמונה; וכשכבר זוהה שוטר, שהורשע בדין על אלימותו נגד אזרחים - הוא עדיין משרת במשטרע. כזכור, לבושתה של מדינת ישראל, ניסו שחם, קצין הנימוסים של המשטרע, הועלה בדרגה לאחר התפרעותו בטיהור האתני של גוש קטיף. אז מה ילינו אזובי הקיר?!

בניגוד לג'ג'או בימרו, אני חושב, שהבעיה הנה ב-דנ"א של המשטרע, שמכה כהרגל את אזרחי המדינה (ויש לי כמה חברים, שיוכלו להעיד על כך - כמוני - כולל הרשעה של שוטרים בביצוע העבירות עליהם). יש לנו משטרע עבריינית (ולא רק בחניה פרועה במקומות חניה לנכים, או במקומות אסורים) בעלת תרבות עבריינית ואלימה, שמושרשת בה עשרות שנים, בעידוד ראשי המדינה ומערכת המשפט. ואזכיר רק את התפרעות שוטרי חיפה, בשליחות מפא"י, בשכונת ואדי סאליב, שהסתיימה בירי זדוני באזרח תמים רק בגלל שסומן כאויב המשטר המושחת - טיפה פעוטה בים הדוגמאות ...

כן ירבו!

יונתן יגר. בחור חילוני, שכדאי לזכור את שמו.

בדף הפייסבוק שלו, הכריז יגר על אי-רצונו לשרת בצבא הגירוש. כמובן, זה לא פורסם בעיתונות השמאלנית הישראלית, שמאדירה כל פיהוק של כל זב וצרוע אנארכיסטי, ורתמה את עצמה (חינם?!) לרשות מחוללי מהומות רוטשילד.

בין השאר, כתב יגר - " לצערי, היום אני לא סומך על יושרתם והגינותם של מקבלי ההחלטות. מכאן הבנתי שאין לי מקום היום בצה"ל, המלחמה הקרובה כאמור תהייה במתנחלים . בעלי התפקידים החשובים כבר מכינים אותנו לזה ואני, לא רק שלא מתכוון לקחת בזה חלק, אלא גם מודיע שאלחם בכך בכל דרך אפשרית. הצבא רואה בהם אויב, אני רואה בהם אחים".

סירוב לשרת הוא פעולה חכמה של מי שנקעה נפשם מהתנהלותה השערורייתית של המדינה, שמבצעת פוגרומים בתושביה, ומטהרת חבלי מולדת מיהודים, כדי לממש את חלומו של יקיר המערכת אבו מאזן לפלשתינה יודן ריין.

שירות בצבא - ובעיקר, שירות קרבי - הוא מתנה, שמעניק האזרח למדינה. מדינתנו הפסיקה מזמן להיות ראויה למתנה זו.

יישר כוחך, אחי יונתן!

גילוי וכיסוי

קארל, ידידי הצ'כי, שיגר אליי דוא"ל - לנוכח גל החום המזוויע, הפוקד אותנו.

ממצאי בדיקות השיקוף בנמלי התעופה האמריקניים (ינואר 2012):

טרוריסטים 0

טראנסווירטים 133

בקע 1,485

טחורים 3,172

ערמונית מוגדלת 8,249

שתלי חזה 59,350

בלונדיניות אמיתיות 3


בררנות

התקשורת ועמה ההמון, מצקצקים שפתיים על מי ששרף את עצמו במהלך ההפגנה בשבת. סופקים כפיים ומייללים. ממחלקת הביוב נמסר על הצפה בדמעות תנין.

כמה ממגורשי קטיף התאבדו עקב הפוגרום, שעשו בהם הקלגסים בשחור. איני זוכר, שהתקשורת הזכירה אחד מהם . גם את שני המפגינים , שהציתו את עצמם במחאה על הטיהור האתני בקטיף, לא הזכירו כלל.

כלומר, יש מניע מאחורי הדיווחים ומאחורי הדאגה המאוסה והרשו לי לפקפק במוסריותו.

ובאותו העניין כתב לי אלישע - חבר לנשק מימי מילואימינו בחרמ"ש:

אם התקשורת היא פרצופה של המדינה, אזי הכל הפוך.

בן-אדם שניסה ללכת בגדולות בעסקים, ולצורך כך מכר רכוש הכולל שתי דירות בחוסר אחריות משווע ולאחר מכן בא בתביעות למשלם המסים, שלא הלך בגדולות, שיישאנו על גבו ומשנאמר לו בהיגיון שזה לא פשוט, הוא מתאבד ברחוב, איננו גיבור. כל התאבדות היא מעשה תוקפנות המכוון החוצה באמצעות פגיעה פנימה. האיש הזה ראוי לגינוי על מעשה התוקפנות וראוי שלא יהווה דוגמה לאיש.

מסביב כולם הופכים אותו לקדוש ומקווים שיהיה קרבן למולך ה"מחאה" כדי להפיל את השלטון - כפי שקרה אצל הגויי. אלא שתהליכים לא מונעים על-ידי ניצוצות או בקבוקי תבערה אם אין פוטנציאל שמוכן להתלקח. וישראל היא מדינה של ציבור שבע שבסך-הכל טוב לו והוא מבלה באירופה ובמסעדות וממשלתו דמוקרטית לפחות להלכה, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהפוטנציאל שהיה קיים במקומות אחרים.

האדון המתאבד ראוי לקבורה מחוץ לגדר.

שנים לימדתי תקשורת והסברתי לסטודנטים, שהתקשורת משקפת את המציאות כמו מראה. אך כל אחד יודע, שמראה יכולה גם לעוות את המציאות, בהתאם לליטושה (כמו בלונה פארק). לכן, השאלה הגדולה - מה מראה המראה?

שיטת העבודה של התקשורת החדשותית מראה, בעיקר, את החריג. אדם נשך כלב - זו חדשה. לכן, דיברו מחוללי המהומות על הצורך בקרבן, שיעלה את ערכן החדשותי של המהומות, וככל שהסיפור יהיה חזק יותר - הוא יותר חדשותי. כידוע, שישה הרוגים בתאונה שווים חדשותית הרבה יותר משני הרוגים בתאונה.

לכן, יש מי שטוענים, שהתקשורת עוסקת בפורנוגרפיה של אלימות, של דם ושל סבל.

וסליחה על ההיסחפות: פרנץ פאנון הצרפתי, מהוגי המהפכנות הקומוניסטית בשנות החמישים המאוחרות, טען שכדי לזקק את המהפכנים, הם צריכים לעבור את מִצרף (אורדיל) הדם. כלומר, לעשות מרחץ דמים, שיטהר אותם ממשקעי העבר הקולוניאליסטי. רוצחי ההמונים מאו צה-טונג ב"מהפכת התרבות" ופול פוט בקמבודיה, יישמו את הזיותיו.

האם מנהיגי המח(ר)אה שלנו הולכים בעקבות פאנון?!