למדתי על דרכי התקשורת הקומוניסטית עוד בהיותי נער בגלות בולגריה. אבי, בנימין ארדיטי, היה מנהיג המפלגה הרביזיוניסטית. הוא נחשב לאחד הנואמים הטובים, לא רק בין היהודים אלא גם בין הבולגרים. משרד התעמולה היה מאוד מעוניין לגייס אותו לשורת האגיטטורים (תעמלנים). הם החלו לשלוח לו מידי שבוע בשבוע את "פנקס האגיטטור". היו בפנקס הוראות מדויקות כיצד לדבר על כל עניין ועניין וכל נושא פוליטי שהיה קיים במדינה.
הוראות הפנקס חייבו את כל העיתונאים ברדיו, (טלוויזיה לא הייתה אז) את עיתונאי התקשורת הכתובה, את כל האגיטטורים השכונתיים וכל פונקציונרים של המפלגה הקומוניסטית. כל דוברי המשטר דיברו בלשון אחת ונקטו עמדה אחידה שנקבעה על-ידי משרד בתעמולה. כמובן שאבי הצליח להתחמק וויתר על הכבוד המפוקפק להיות "אגיטטור" המדקלם בנאומים את הוראות הפנקס.
כמו במוסקבה, בה היה קיים משרד הפרופגנדה, בישראל פועל הוועד המרכזי של התקשורת השמאלנית. נניח כי קורה אירוע בשעות היום, זה לוקח דקות ספורות לרשת ב' ו
גלי צה"ל לנקוט ולתאם עמדות ולשדר על אותו גל. בשעה חמש אחר-הצהריים, הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 2, ערוץ 10 והערוץ הראשון מקבלים את העמדות הפוליטיות של ערוצי הרדיו משעות הבוקר. כולם מיישרים קו לצד השמאלי של המפה ומשדרים תעמולה אחידה. התקשורת הכתובה מצטרפת לסימפוניה הסטנדרטית. בשעות הבקר כמעט כל מאמרי המערכת זהים לגמרי. באם ימצא צדיק בסדום שיביע "second opinion" הוא יוחרם, יושם ללעג וקלס עד אשר יודה בשגיאתו ויצטרף למקהלה האחידה התואמת את הוראות הוועד המרכזי של התקשורת השמאלנית.
סיכול ממוקד לפעמים פוליטיקאי או סתם אישיות לא הולך בתלם, ונוקט עמדה שאינה תואמת את עמדת הוועד המרכזי. התקשורת הטוטליטרית נוקטת כלפיו סיכול ממוקד. כל גלי הביקורת מתרכזים באיש, לפי עיקרון המטען החלול של הפגז האנטי טנקי. דמוניזציה, דה-הומניזציה, רצח אופי, לגלוג ותיעוב עמוק הם מנת חלקו. לבסוף האיש נשבר ומבקש סליחה ומחילה. דוגמאות אחרונות: מרגלית ומנהיגי המחאה החברתית, אנסטסיה מיכאלי והגאים, אלי ישי והמסתננים.
לעומתם ההולכים בתלם מקבלים אתנן תקשורתי בצורה של דקות רבות של שידורים ברדיו והטלוויזיה, עריכת ראיונות ברוח אוהדת ועוד.
בכל חברה חופשית ובריאה התקשורת משקפת את דעת הקהל המקורית של הציבור. קיומו של הוועד המרכזי של התקשורת השמאלנית, היוצר בעצמו את דעת הקהל, הוא סכנה לישראל. הוא מציג מצג שווא, ממנו ניזונים עיתונאי חוץ ומדינאים זרים הקובעים מדיניות...
והיכן תנועת הליכוד? תנועת הליכוד אמרנו? היא לא קיימת. שרי הליכוד ששלחנו לממשלה שכחו מזמן מי שלח אותם ולמה נשלחו להיות שרים. חברי הכנסת ברובם פוליטיקאים, רכי לבב, חסרי חוט שדרה רעיוני. הם דואגים בעיקר לטובתם האישית ומשקיעים מאמצים רבים כדי למצוא חן בעיני הוועד המרכזי של תקשורת השמאלנית. חברים, בפריימריז הקרובים הבאים עלינו לטובה
נדאג להרחיק מסיעת הליכוד את משתפי הפעולה עם השמאל. נשים קץ לגניבת הקולות, הצבענו ימין וקיבלנו שמאל.
