מאמרי מקדש: לא בשמיים היא

חופש הבחירה, כאמור, בידינו. הרשות נתונה לנו, הצפייה והציפייה היא לשמיים, לא לבני האדם. אם כן, איך הגענו למצב בו ממלאים אנו את פינו במס שפתיים לריק? 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', אומרים אנו מידי רגל ורגל, מדי יום מיליוני יהודים מתפללים ומייחלים לעת בניין ירושלים. האם אנו באמת מוכנים?
מהו בית המקדש? הציווי הראשוני מוזכר בספר שמות (כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". המצווה היא ליצור מקום שיהיה מקודש עבור האלוקים, נבדל, מיוחד ומיוחס לכבודו, על-מנת שישתכן בין בני האדם. מדובר ביצירת מקום שיהווה חיבור של ממש בין שמיים וארץ. אבן השתייה היא על-פי המסורת בדיוק זה - נקודת ההשקה בין שמיים וארץ. אלא שהשאלה היא מה הפונקציה של אותו מקדש.

כיום, כידוע, אין בית מקדש. יש מקדשי מעט. בתי כנסיות בהם מתכנס הקהל להתפלל, להשתכן יחד עם בוראו. מחד, ברור לומר כי החורבן הוא שיצר את המצב הזה, שכן התפילות לא נועדו אלא להוות תחליף לקורבנות ששימשו בעבר כפולחן המקרב בין הצאן ורועהו. מאידך, יש דבר טוב במצב הזה. נקודת ההשקה היא ללא תיווך של הכהנים והלוויים. אמנם, נכון שמאז ומעולם לא הייתה חציצה בין תפילה כנה של יהודי לקונו, אך בזמן המקדש היה ייחוד לביקור בבית המקדש. הייחוד הזה לא קיים יותר. אך האם הוא באמת נצרך?

יש מקום לומר כי עם בוא הדור החופשי, כפי שדרשתי בעבר, הקרבה הפנימית, היחידית בין כל אחד ואחד מאיתנו לה' - ללא אמצעי שני, הוא ישיר יותר ועל כן טוב יותר. יש גם מקום לטעון שהמצב הזה אינו בריא, אינו טבעי ואינו רצוי, מכיוון שאינו ממלא את היעוד אף הוא.

אם חשיבותו של בית המקדש היא להשיק בין שמיים וארץ, בין אדם לאלוקיו, אזי שהוא הכרחי לתהליך הגאולה. מעבר לכך, אומנם יש דברים חיוביים במקדש מעט, אך הם כפי האמור - רק מעט. הרי חוסר התיווך קיים היה מאז ומקדם, והעולם לא טוב יותר.

בית המקדש כמדד

בית המקדש בעיניי אינו אלא הברומטר של עם ישראל. ומה כוונתי? בסנהדרין נכתב כי 'דור שלא נבנה בימיו בית מקדש כאילו נחרב בימיו'. טענה קשה, קטגוריא עצומה על אלפיים שנים, בהם חיו יהודים ולא קידמו את הבניין. ואנחנו? לנו ניתנה הזדמנות פז. ריבונות. יש לנו מדינה. קטנה, מזערית ממש. אך היא שלנו, והיא בארץ שהיו בה - גם לפני אלפיים שנה. ההזדמנות הזו לתיקון הגיעה לשיאה בתום מלחמת ששת הימים, עת צעק מוטה גור את הקריאה האלמותית: "הר הבית בידינו!". האמת העצובה היא שהר הבית רחוק מלהיות בידינו. קל לטעון כי מדובר בבעיות ריבונות - ואכן מדובר בהן, אך מדובר בדברים מורכבים יותר. אותו בניין חרב, בשל מה נחרב?

"מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהייתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. (מסכת יומא, ט' ע"ב)".
עבודה זרה בעת החדשה

בניגוד לעבר, בימים בהם שלטה הפגאניות בעולם, כיום שולט ההומניזם. נקודת המפנה היא ככל הנראה לפני אלפיים שנה, עם מותו של ישוע. על-אף שניתן לראות בו כופר המנקז את תוכן המצוות מתוך היהדות גדולה אחת הגותו הביאה לעולם - אמונה באל אחד. אומנם בנצרות הוא אינו יחיד, ויש מקורות פגאניים מאד חזקים אך הוא, או אולי בעצם היו אלו ממשיכי דרכו - פאולוס ואגוסטינוס, שהשכילו לייצר מצב בו אין עוד אלילים יחידים עבור כל אחד, אלא ישוע מחיל את כולם בתוכו.

במרוצת הדורות, גם אותו אל יחיד שכביכול נוצר - הפך ללא רלוונטי. בין אם היה זה הממסד הדתי שחנק את התכונות האנושיות הטבעיות - ליצור, לצמוח, מה שהוביל לפריצה מרוכזת, ולקפיצה אדירה בקידמה. ניתן לומר כי מדובר בלא פחות מחזרה אל אותו עץ הדעת, אותו אחד שהוביל את הגירוש של אדם וחווה מגן עדן, הוא זה שישיבנו לשם.

ניטשה הגדיר את המצב בספרו 'המדע העליז' כך: "...האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב... "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?... מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?... מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה...".

העבודה הזרה המודרנית אינה השתחוות לפסל, היא אינה זביחת זבחים לשמש, לירח ולכוכבים. היא שלילה מוחלטת ודחייה של כל הקונספט שנקרא 'אלוקים'. אין ישות עליונה, אין תוכנית גדולה, אין גורל, אין שום דבר אחרי. אין תכלית.

ומה טיבה של אותה חילוניות גמורה, של דחיית התורה? במסכת אבות(פרק ב', י"ז) רבי אלעזר דורש: "הוי שקד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס...". ומיהו אפיקורוס שכה חשוב לענות לו? הוגה זרם האפיקוריקאים היוונים, שבמרכז הגותם ההשוואה המוחלטת בין טוב ורע לעונג וכאב - כלומר כל דבר שמרגיש טוב - הוא הטוב, וכל המרגיש רע - הוא הרע. פשוט, קל, ברור. אין צורך לחשוב יותר מדי. במרכז החיים נמצא העונג - אין צורך בדחיית הסיפוק. דבר מושך מאין כמותו - אין מחוייבות למשהו גדול יותר, אין צורך להמתין לקבלת האושר, ואין צורך להרהר מהו הדבר הנכון לעשות - הכל ברור. ביהדות, לעומת זאת, הכל מורכב. חשבון נפש, מצוות, אמונה, התמודדות תמידית. מסובך, מורכב.

למשל קוקה קולה - 'עשה מה שמרגיש טוב' הוא הסלוגן המלווה את המשקה - ולא לשווא. הנזקים הבריאותיים של המשקה ידועים וברורים, ועדיין, המחשבה עליו בימים חמים שכאלו מעוררת איזו בלוטת רוק שאומרת - זה מה שאני רוצה עכשיו. עכשיו. זו מהות העניין - מרכז החיים הוא לא האדם, אלא התענוגות שלו. בניגוד לעבודה הזרה של פעם, האדם כבר לא עובד ישות אחרת מלבדו, אלא רק את עצמ. וכיוון שכך, הוא אינו נזקק ואינו מעוניין במערכת מוסרית עליונה מלבד סיפוק יצריו. מתוך כך נוצרת חברה של אינדיווידואלים אגוצנטריים, שמחפשים את טובתם - ואינם רואים כלל מערכת מוסרית גבוהה משלהם. הדיון משתנה מ'האם מעשה זה הוא רע' ל'האם יתפסו אותי על כך?'.

האם זה אומר שהאדם הוא רע מנעוריו? לא בהכרח. ביהדות המוטו אינו 'עשה מה שמרגיש טוב', כיוון שבכל נקודה בה מוזכר 'ואיש הישר בעיניו יעשה' - מדובר במובהק בחברה שפשטה את רגלה המוסרית. אין שיתוק יצרים מחד, ומאידך אין סיפוק יצרים תמידי מאידך. הסיפוק הוא מושכל, מקודש אפילו - יש פתח ליצר, ובלבד שיעשה זאת בשיטה מושכלת.

ובגמ' (סנהדרין ס"ג:) איתא: אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

גילוי עריות - כשהסטייה הופכת לנורמה

אני אשמח לנצל את הזדמנות זו על-מנת להתייחס לחקירות המתנהלות מול ניצב ניסו שחם. לא אתייחס פה לרשימה המדהימה ההולכת וגודלת של בכירים שהיו מעורבים בתוכנית ההינתקות, על-אף שיש בה סיבה להרמת גבה. ההאשמות כרגע מדברות על בעילה אסורה בהסכמה, מעשה מגונה והטרדה מינית. הטענות המושמעות ממקורביו של שחם טוענים כמובן "כי הכל היה בהסכמה". נניח שטענה זו נכונה, נניח שהאמת איתו ואכן הכל קרה בהסכמה, אז נותרה פה רק האשמה על ניצול מרות.

ניצול מרות בסך-הכל. מה עם בגידה? איך זה לא נכנס כאן לסיפור? ניצב ניסו שחם, האיש שאמון היה בשנה האחרונה על תחושת הביטחון של תושבי הבירה ומבקריה - הוא בוגד. הוא בגד באשתו. אבל זה לא מעניין אף אחד. למה? חיפוש קצר בגוגל מעלה כתבה מ-2010, שאומר ש-85% מאזרחי ישראל שאינם חרדים (תמוה בעיניי שזו ההגדרה במאמר) - בוגדים, בגדו או יבגדו בבני זוגם. אם ככה, מה הטעם באהבה? אדם לאדם זאב. זה אומר שרק בקשר אחד מתוך עשרה - לא יבגדו בכם.

אנסטסיה מיכאלי לא מזמן דיברה על כך שבערוץ 10 משדרים תכנים שאינם ראויים, משום שהם מעודדים דה פקטו הומוסקסואליות בקרב ילדים. הומוסקסואליות כנטייה מינית מוכרת אצל משהו כמו עשירית מהאוכלוסיה. מיעוט ברור. ההתמודדויות שחווים מתבגרים ואף בוגרים בעלי הנטייה הם קשים מנשוא. אין ספק שאדם שנולד לעולם שרובו באופן פבלובי מתנגד או דוחה את הסטייה מהנורמה, היא עול כבד. אלא שאיפשהו במהלך הדרך, בניסיון ליצור איזשהי אמירה של ממש, שקוראת בקול גדול 'זה טבעי', הפכה לנירמול של ממש. אדם אשר נוטה להמשך לבן מינו הוא אדם ככל האדם. אלא שאם נחבר את דבריי באשר לעבודה זרה - שהפכה בימים אלו למוסר האנושי המקבל כל על בסיסים יצריים, יחפש להתיר את החבל על סטיות מהנורמה. יש הבדל בין קבלת האחר, לבין הפיכתו לגדר הרגיל.

תעשיית הפורנו הגיעה לידי מצב בו המדינה שוקלת להציב מסנן מראש על-מנת למנוע גישה אל אתריה. בעידן האינטרנט המין זמין לכל, בין אם תרצה בכך ובין אם לא. גם תעשיית האופנה לא רחוקה מכך. ראו מי הן גיבורות התרבות שלנו - בר רפאלי, שכל מעשיה בחיים(למעט מסעות עסקיים מוצלחים יותר ופחות) הוא קבלת גנים מוצלחים מאד וטיפוח שלהם. המיניות נשפכת מכל שלט חוצות, מכל פרסומת, היד קלה על ההדק - סקס מוכר.

חבל המיניות כאן שוחרר לחלוטין: פרשיית המין בחוף בת"א למשל. מצעדי הגאווה והשרמוטות. הכל הולך. למה? כי זה בסיס התענוג. איפשהו במהלך הדרך אבדה הבושה.

שפיכות דמים - דם סמיך ממים

שמונה בערב. אתה מתיישב על הספה בסלון לצפייה במהדורת החדשות היומית. הילדים כבר ישנים, אתה בראש שקט, רק אתה והאשה. המגישה מלהטטת בין כתבים, מדווחים על אירועי היום, הרמת גבה פה ושם - לא משהו משמעותי. פרסומות. אתה משתיק את הטלוויזיה בינתיים, כדי לבדוק אם זוגתך שתחיה אילו תובנות למדה היום, או איך היא מתקדמת בעבודה. אתם שומעים התנעה של מנוע מלמטה. מישהו בטח יוצא לבלות, אתם מניחים. בום. בום. בום. נשמע מלמטה.

שמונה בערב, בחולון או בראשון. זה קרה בחודשים האחרונים, רצח לאור יום, או לאור מנורות לילה.גם פה - אבדה הבושה. זה יכול להיות ארגון פשע שנוקם את נקמתו, זה יכול להיות שיכוח על מקום חנייה או על כניסה למועדון, זה קורה.
רצח. קפוץ כמו סכין, מהיר כמו כדור, חונק כמו חיבוק דב. זה קורה בכל מקום. זה קורה במשפחות הכי טובות, ובמשפחות הכי רעות. זה קרה במשפחת מעוז, זה קרה למשפחת אושרנקו. זה קורה. אבל כשזה מגיע לניסיונות מוצלים יותר או פחות, לאור יום, בין משפחות פשע - אנחנו חייבים להבין: משהו פה לא עובד טוב. ואז לא ייפלא הדבר שמשפחת פוגל נרצחת באכזריות בלתי נתפסת - כי המחיר לא יקר מספיק.

בית מקדש הוא לא מטרה. הוא גם לא אמצעי. הוא מדד. הדברים שנכתבו כאן אמורים להיות ביסודה של חברה יהודית מתוקנת, של עם ששואף להיות ממלכה של כוהנים, ששואף להיות גוי קדוש, שבפסגת שאיפותיו לעשות את מה שהוא אמור: לתקן עולם במלכות ש-די. כשמשה אומר לעמו "י"ב – לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" - האחריות מוטלת לפתחנו - האם נחכה שיבוא הבניין משמיים, שהגאולה תקרה מעצמה, או שמא נביא אותה אנו? ואני אומר: "לא בשמיים היא".