כאשר תסתיים תקופת החסד שהעניקו לו החגים, ישוב שרון אל המלאכה הסיזיפית של ניסיון להקים לעצמו קואליציה איתנה שתאפשר לו לצלוח את המשוכות שהציב לעצמו. על-פי רוב ההערכות, התחלת השלב הראשון בנסיגה תעמיק את המשבר הפוליטי ה"רגוע" בתקופת החגים, ותחייב אותו ללכת לבחירות, בדיוק כפי שאירע לקודמיו, ראשי ממשלה שניסו לעשות צעד לכיוונם של הפלשתינים תחת אש.
ההערכה כי ישראל נכנסת לשנת בחירות מעירה שוב גורמים רבים, שבוחשים בסוגית אופיו העתידי של המשטר בישראל. אהוד ברק, אשר דואג לנצח מאחורי הפרגוד על השמועות לגבי חזרתו לפוליטיקה, הוא בין הפועלים עתה להשתתת משטר נשיאותי בישראל. מסתבר שבענין זה יש לו אולי קואליציה יותר יציבה מאשר לאריאל שרון. חזרתו לפוליטיקה שתתבצע באופן רשמי ככל הנראה מיד אחרי החגים, עשויה לתת לניסיונות הללו, דחיפה רצינית.
גם בשורות המפלגות הגדולות האחרות, ישנם מי שתומכים באופן נלהב בהעתקת רעיון המשטר הנשיאותי לישראל. מדובר בשר האוצר בנימין נתניהו, שתומך אף הוא ברעיון.
נתניהו הפר בראשית שנות התשעים, כשעדין היה ח"כ צעיר עם שאיפות גדולות, את המשמעת הסיעתית, והצביע נגד מפלגתו שהתנגדה לחוק הבחירה הישירה. יצחק רבין שנבחר אז לרשות מפלגת העבודה, כפה משמעת סיעתית במפלגתו כדי להעביר את חוק הבחירה הישירה שלדעתו, יביא עמו סיכוי טוב יותר להשגת השלטון. הליכוד כפה משמעת סיעתית הפוכה על חבריו בדיוק מאותה סיבה. מצב זה יצר בכנסת תיקו של 60-60, שבעקבותיו היה אמור החוק החדש לרדת מסדר היום.
אלא שאז החליט נתניהו להתמרד כנגד מפלגתו, והצביע בעד החוק שלדעתו יהווה שלב ביניים לקראת החלת משטר נשיאותי בישראל. הבחירות לכנסת ה-14 שנערכו בשנת 1996, כבר התקיימו במתכונתן החדשה - שהתבססה על יסודות משני המשטרים, הן מן השלטון הפרלמנטרי, והן מן המשטר הנשיאותי. עכשיו מצדד נתניהו בתוכנית שמקדם ברק להשלים את הנהגת המשטר הנשיאותי בישראל
מלחמת הישרדות אחד מהתומכים האובססיביים ביותר להחלת המשטר הנשיאותי בישראל, הוא נשיא המרכז הבין-תחומי בהרצליה, פרופ' אוריאל רייכמן, מי שהקים את תנועת "שינוי" החדשה בראשות טומי לפיד ולאחרונה הפך ליו"ר מועצת שינוי ויש המעריכים שהוא בדרך להנהגה. רייכמן עמד בראש התנועה הציבורית "חוקה לישראל" אשר קמה בעקבות ייסודה של ש"ס. פרט אליו עמדו בראש התנועה "אליטיסטים", מהם כאלה שהיוו את הקרקע להקמתה של סיעת 'שינוי' במתכונת הנוכחית.
מתוך כוונה להביא למשטר נשיאותי בישראל אשר ישמוט את הקרקע תחת המפלגות הקטנות, ובעיקר אלו הדתיות, פעלה "חוקה לישראל", כשלב ראשון, למען הבחירה הישירה. התנועה יזמה הפגנות והחתימה מאות אלפי אזרחים על עצומה הקוראת לשינוי השיטה. העובדה שאנשיה הינם כאלו המקושרים היטב לראשי השלטון בישראל, הצליחה להביא בסופו של דבר לביטול השיטה הפרלמנטרית שהיתה נהוגה עד אז, ולהחלתה של הבחירה הישירה שהיתה למעשה שיטה מעורבת.
בכך קודמה בצעד רציני היוזמה להפוך את ישראל מכזו שבה מתקיים משטר פרלמנטרי, שבו לפרלמנט ישנה עליונות חוקית על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, לכזו שבה יתקיים משטר נשיאותי, בו הנשיא נבחר ישירות על-ידי העם וכהונתו איננה תלויה באמון הפרלמנט.
לדברי אלו שפעלו בכיוון הזה, הקיטוב החברתי בישראל לא מאפשר את המשך סדרי השלטון הנוכחיים שהושאלו מהמודל הבריטי הקודם. בישראל, טענו הללו, ניתן היה לקבל איכשהו את שיטת הממשל הזו עד שנת '77, אז היו בארץ גושי מפלגות גדולים שהבטיחו רוב יציב לנציג מטעמן. אולם מאז המהפך ב '77 כמעט אף ממשלה לא סיימה את כהונתה בדרך הטבע. ראש ממשלה שנבחר בישראל, טענו הללו, עוסק כבר מרגע כניסתו לתפקיד בהישרדות, דבר שהשפיע לא מעט על קבלת ההחלטות.
הם הוסיפו כי העובדה שהקואליציה מושכת לכיוונים מנוגדים, ואחוז החסימה הנמוך, גרמו לכך שראש הממשלה איננו מסוגל לתת פתרון אמיתי לבעיות מהותיות. דווקא בעת כזו, אמרו מצדדי השינוי, כאשר נדרשת ישראל להכרעות גורליות, יש לאפשר לראש הממשלה ליטול אותן באומץ, מתוך גישה עניינית, ומבלי שיחשוש לכיסאו.
הקיצונים מבין מנסחי ההצעה אף הציעו כי כמו בחלק ממדינות העולם, יקבל ראש הממשלה חסינות מהעמדה לדין למשך כל תקופת כהונתו, זאת תוך הסייגים שהעבירה לא נחשבת "עבירה חמורה" ושתקופת כהונתו לא תחשב לצרכי התיישנות.
הטענות הללו לא נפלו על אוזניים ערלות, ובסופו של דבר הצליחה 'חוקה לישראל' לקדם את העניין, ולו בחצי צעד. בראשית שנות התשעים עבר בכנסת החוק שהציע לייסד בישראל משטר מעורב, שבו מתקיימות בחירות נפרדות לכנסת ולרשות הממשלה. אלא שכבר לאחר הבחירות הראשונות שנערכו במתכונת החדשה, בשנת '96, גילו הללו כי המצב, מבחינתם, רק הורע.
מהפך: המפלגות הקטנות צומחות הניסיון להחליש מעוצמתן של המפלגות הקטנות, התברר כבלתי מוצלח, וכוחן לא רק שלא קטן אלא אפילו צמח ביחס למציאות שלפני. רבים מהבוחרים שנאלצו בבחירות קודמות להצביע עבור מפלגה אחת ומי שעומד בראשה, הרשו לעצמם הפעם לפצל את כוחותיהם לבחור במועמד שלה לראשות הממשלה, ולבחור לכנסת את נציגי המפלגה שעונה על צרכיהם באופן ספציפי יותר. כך קרה למשל שש"ס העצימה את כוחה במנדטים רבים, על חשבון הליכוד. המצב הזה יצר מצב אבסורדי שבו נדרש ממועמד מטעם המפלגה הגדולה, להיכנע לדרישותיהן של מפלגות קטנות, כאלו שמהם יכול היה כל ראש ממשלה בעבר להתעלם. במקרים רבים אחרים נהגו אזרחים אף להצביע עבור מועמד אחד, ובפתק השני, עבור מפלגה יריבה.
המגמה הזו גברה הרבה יותר בבחירות השניות שנערכו באותה מתכונת, בשנת 1999. באותה שנה צומצם הפער בין המפלגות הגדולות לקטנות, לכדי מנדטים בודדים. מספר הח"כים של שתי המפלגות הגדולות, שמנו יחד 79 ח"כים ב-1988, ירד כעת ל 43 ח"כים בלבד.
בהצעת החוק שהביאה להמשך החלת השיטה המעורבת נקבע כי רק רוב של 61 חברי כנסת, בניגוד לרוב מזדמן שהיה נהוג בעבר, יוכל להפיל ראש ממשלה, ולחייב גם בחירות חדשות לכנסת. המטרה היתה להביא לכך שהצעות אי אמון בראש הממשלה ישקלו היטב על-ידי הח"כים שעלולים לאבד גם את כסאותיהם. למרות זאת, הסתבר כי ההחלטה לא הצליחה להשיג את מטרתה שכן בשתי הקדנציות שנבחרו בשיטה החדשה, הוקדמו הבחירות לכנסת ולרשות הממשלה.
כאשר הבינו הגורמים שצידדו בבחירה הישירה, כי זו לא סיפקה את הציפיות, ואף להיפך, החלו לטעון שהסיבה נעוצה בכך שהצעתם לא התקבלה באופן מושלם. הם החלו לפעול למען החזרת השיטה הישנה. וכיום, לאחר שזו התקבלה, פונה ה"דור הבא" משלושת המפלגות הגדולות, לשלב הבא ובגיבויים של ראשי ממשלות לשעבר, פועלים ליישום שיטת המשטר הנשיאותי.
ההצעה להקמת משטר נשיאותי בישראל, מתבססת על הדגם האמריקני. לפיה תבוטל ההפרדה בין הנשיא לראש הממשלה, וזה יכהן כראש הרשות המבצעת וראש המדינה. הוא יכול למנות ולפטר שרים מבלי להזדקק לאישור הכנסת וכמו כן תינתן לו האפשרות להטיל וטו על חוקיה, ואף לפזר אותה.
הח"כים נוגעים בדבר בין המתנגדים למשטר הנשיאותי, נמצא גם שמעון פרס. לטענתו, השיטה הנשיאותית "מנפחת את האגו, וגורמת לשימת דגש על פרסונה, במקום על אידיאולוגיה". פרס טוען עוד, כי הבעיה בישראל איננה השיטה הקואליציונית, אלא העובדה שישנן בכנסת מפלגות רבות. הפתרון שלו הוא שינוי שיטת בחירות שתביא לכך שישארו רק שתיים או שלוש מפלגות גדולות. אהוד ברק אינו מתכוון להתחשב בדעתו ומתכוון להסתער על החלת המשטר הנשיאותי בישראל.
מלבד חיזוק הפוטנציאל לשחיתות בקרב ראשי השלטון, טוענים מתנגדי משטר נשיאותי, כי השיטה תפגע, קודם כל, בקבוצות מיעוט ובמפלגות הדתיות והערביות. לדבריהם החברה היהודית באופיה, מורגלת להכרעה שבאה לאחר מאמץ של גישור, פשרה והשגת הסכמות, ולא על-ידי החלטה שרירותית של נשיא. התומכים ביוזמה טוענים כי אכן מדובר ברעיון שהוא בבחינת הרע במיעוטו, אלא שאין תחליף ליעילות, וליציבות וליכולת לקבלת ההחלטות שכרוכה בשיטת שלטון שכזו, גם אם היא באה לא פעם על חשבון מיעוטים, וההחלטות בה יכולות להתקבל בניגוד לדעת הרוב.
לדיון שערכה ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת בענין המשטר הנשיאותי, הגיעו מועמדים פוטנציאלים לראשות הממשלה מן העבודה ומן הליכוד. אלו הביעו את תמיכתם הבלתי מסויגת בהצעה. לעומת זאת, כאשר הובאה ההצעה לדיון, התנגדו לה מרבית חברי המפלגות הקטנות. העובדה שגם כאן תוכרע הסוגיה ביחס ישיר לכסאותיהם של המצביעים, גרמה למנסחי ההצעה לדרוש כי ההכרעה בסוגיה זו, תובא לאישור העם, באופן בלתי אמצעי. גם בענין זה לא נראה שברק מתרגש וכמו שרון בענין הנסיגה גם הוא אינו מתכוון להביא את הנושא להכרעה במשאל עם אלא לפעול בקרב תומכיו במפלגת העבודה, יחד עם תומכי נתניהו בליכוד ותומכי פרופ' רייכמן ב"שינוי" לביצוע המהפך.
________________________________________________
המאמר פורסם באתר "שופר" -
www.shofar.net
