ארי שביט,
שקר "הכיבוש" ומדינה לאויב בערוץ הראשון של "הטלוויזיה הממלכתית" הוקם מאחז בלתי חוקי של השמאל המדיני בדמותו של עיתונאי בכיר של ביטאון השמאל הקיצוני,
הארץ. מדובר ב
ארי שביט, הגירסה המעודנת של
גדעון לוי. הלה התנחל בעמדת הפרשן "הבלתי תלוי" באולפן "יומן" של "הטלוויזיה הממלכתית", בתוכנית המשודרת מדי ערב שבת. מעמדה נוחה זו הוא יורה מדי שבוע את הגיגיו, ובראשם שקר "הכיבוש" והדרישה החוזרת - במילים שונות אבל במשמעות עקבית - מראש ה
ממשלה לפעול בניגוד לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות ו"לעשות מעשה", כלומר להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל. ללא הרפתקה כזו לא ייחשב ראש הממשלה כראוי לתואר ולמעמד בעיני מי שמגדיר את עצמו בהתנשאות כ"איש השלום".
בהנהלת "הטלוויזיה הממלכתית" לא שמעו ככל הנראה על איזון, לא בתוך התוכנית, ולא במתכונת של הגשת תוכניות עם פרשנים שונים בכל פעם, באופן שיינתן ביטוי גם למי שגורס שמדינה פלשתינית איננה התנאי לשלום, אלא שהיא דווקא היפוכו המוחלט של שלום. כנראה גם לא שמעו שם שגירוש יהודים מבתיהם בארצם הוא מעשה לא יהודי, לא דמוקרטי, לא ציוני, לא מוסרי ולא תורם לשלום. צופי "הטלוויזיה הממלכתית", כמו גם צרכני תקשורת בערוצים האחרים, נתונים לשטיפת מוח מתמשכת ושקרית כאילו רק מדינה לאויב בלב ארץ ישראל תוביל לשלום.
קרן נויבך,
"המחאה החברתית" וה"גזירות" ברשת ב' של "הרדיו הממלכתי" הוקם מאחז בלתי חוקי של השמאל החברתי-כלכלי בדמותה של השדרנית
קרן נויבך. הגברת נויבך העמידה את עצמה, ויחד עם עצמה גם את האולפן של משלמי האגרה ל
רשות השידור הממלכתית (?), לרשותם של אנשי "המחאה החברתית", שם מכובס למי שרוצה להחליף שלטון נבחר באמצעות הרחוב והגיליוטינה במקום באמצעות הקלפי. לולא הגברת נויבך - והיא איננה לבד - הייתה "המחאה החברתית", שאינה אלא מחאה פוליטית, מתפוגגת כבר מזמן. אבל, הגברת נויבך - והיא איננה לבד - ממריצה ומדרבנת את אנשי "המחאה החברתית" להמשיך בפעילותם, גם כשהם עצמם כבר מעדיפים לשוב לבתיהם.
כך ניתנת ל"מנהיגים" ול"מנהיגות" של "המחאה החברתית", כמו גם ל
יריב אופנהיימר מהארגון הדוגל בטרנספר עכשיו, ליהודים כמובן - במה אינסופית וראיונות אינספור באמצעי השידור "הממלכתיים". כך חוזר על עצמו שוב ושוב השקר התקשורתי על "הפגנת המיליון" שלא הייתה ולא נבראה.
השבוע עלתה הגברת נויבך מדרגה, והחלה להתייחס למציאות החברתית-כלכלית בישראל באמצעות המונח "תקופת הצנע". אמת, הגברת נויבך צעירה מדי כדי לזכור את תקופת הצנע ואת מצבה הנואש של ישראל הצעירה באותם ימים קשים. אין כל דמיון בין המציאות של תקופת הצנע לבין המציאות החברתית-כלכלית של ימינו. אבל, הגברת נויבך, כשדרנית שבידיה הופקדו 8 שעות שידור שבועיות ברדיו הממלכתי של מדינת ישראל, אמורה להכין שיעורי בית ולקרוא מעט על תקופת הצנע, כדי לא להכניס לשיח הציבורי והתקשורתי השוואה שגויה. שגויה? ואולי הגברת נויבך אינה פועלת מתוך בורות אלא מתוך זדון ו/או צביעות ו/או מגמתיות פוליטית?
כך גם ההתבטאות התקשורתית החוזרת ונשנית על המדיניות הכלכלית של הממשלה כעל "גזירות". לא זכורה לי התבטאות תקשורתית והגדרה מסוג זה כאשר לפני שבע שנים ביצעה ממשלה מאותרגת מדיניות של גזירות חמורות בהרבה וללא מירכאות, אבל מדיניות שזכתה לברכת התקשורת החד-צדדית: מדיניות הגירוש של יהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון.
הגברת נויבך גם איננה מחמיצה הזדמנות למתוח ביקורת על "ישראל היום" כעיתון שבו אסור להדפיס מילה רעה על ראש הממשלה נתניהו. היא כמובן מתעלמת ואיננה מאפשרת לומר בתוכניתה מילה טובה על ראש הממשלה נתניהו. כך בתוכניתה וכך בביטאוני מרצ וקדימה: הארץ,
ידיעות אחרונות ו
מעריב. רצוי שהגברת נויבך תיטול קורה מבין עיניה.
ביקורת - גם משמאל וגם מימין ישראל זקוקה לתקשורת אחראית וביקורתית, אבל כזו שתמתח ביקורת על הממשלה גם משמאל וגם מימין. כל עוד תמיד, אבל תמיד, התקשורת "הממלכתית" מותחת ביקורת על הממשלה משמאל בלבד היא כורתת במו ידיה את הענף שעליו היא יושבת, והופכת לצד בחיים הפוליטיים. אין זה תפקידה.
ואלה רק שתי דוגמאות בולטות מתוך שלל הדוגמאות באמצעי השידור "הממלכתיים" של מדינת ישראל.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
