הסיפור של "גלגל מסתובב", לטעמי אחד מגדולי האלבומים הישראלים בכל הזמנים, מגולל בתוכו את כל היצירה של קראוס. זה לא שקראוס לא היה פעיל ב-15 השנים שבין אלבום זה לחלונות הגבוהים, אבל כל פעם שהיה נראה שהוא עולה סופסוף על המסלול, חייו המתוסבכים הכו בו שוב ושוב ("החיים מכים אותך כואב, ואין לך איך להחזיר", שר קראוס שנים אחר כך). "גלגל מסתובב" הוא למעשה האלבום הראשון של קראוס עם הצוות הכי משמעותי עבורו: יענקלה רוטבליט ככותב שירים (קראוס כתב מילים לעיתים נדירות מאוד), שכתב את המילים שקראוס אמור היה לכתוב בעצמו; והמעבד והמפיק אילן וירצברג, ששיתף עם קראוס פעולה לאורך שלושה אלבומים וגם ניהל אמנותית את ההופעות החיות המעטות שלו. איש נוסף שתרם להצלחת האלבום הוא כותב המילים השני באלבום, המשורר הבוהמייני וחברו של קראוס לכמה וכמה כוסיות ב"כסית", יבי. הכתיבה של יבי מאוד שונה מזו של רוטבליט. הוא לא מנסה לכתוב את קראוס אלא כותב את עצמו, בסגנון קצת יותר פיוטי ומליצי, פחות אישי ויותר גלובלי.

מעבר לצוות, מי שעושה את האלבום לבולט כל כך הוא קראוס עצמו, שבאחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו נשמע בבית, שולט בעניינים. הוא ממוקד, הוא ברור, הוא בפרונט, והוא רעב. בחלונות הגבוהים הוא אומנם היה המנוע והמוח מאחורי ההרכב, אבל אריק וג'וזי לקחו לו את הפוקוס בשירה. ב"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הג'אם הענק והחד פעמי ההוא, קראוס זעם ובער אבל לא היה מיושב בדעתו. ב"אחרי עשרים שנה", האלבום שיצא אחרי "גלגל מסתובב", וגם ב"יום רודף יום", אלבומו האחרון ככל הנראה, קראוס נשמע בעיקר מובס וכואב. באלבום השכוח והחלש "ידידותי לסביבה" הוא סתם לא נשמע בעניינים. אבל כאן הוא בשיאו, השירה החצי שיכורה, שתמיד מחליקה למטה את התו האחרון בכל משפט, יושבת בול. הלחנים פוגעים, הטקסטים של יבי ורוטבליט הם הטובים ביותר באלבום של קראוס אי פעם, וההפקה של וירצברג עושה את מלאכתה נאמנה.

קראוס והצוות רוטבליט-יבי-וירצברג מציגים שורה של שירים מנצחים, בזה אחר זה. מהפתיחה עם השיר "גלגל מסתובב" הציני והמפוכח, דרך "שיר שמש" שהוא כמעט המנון אצטדיונים, השירה אוהבת האדם והארץ של יבי ב"פרחים" ו"ארצי", ו"חייכי" החריג בעיבוד הג'אז הכובש שלו; ועד שלושת השירים האינטרוספקטיביים שמסיימים את האלבום: "חבר", אחד השירים הכי מרגשים שקראוס ורוטבליט יצרו יחד, בו מתבונן רוטבליט, חד כתער ואוהב, בחברו קראוס ובידידות הכואבת שלהם, ("לא יודע איך אתה רואה אותם, את כל הדברים שעברנו, כמו אבא או ילד"); "גיטרה" שגם הוא כמובן על קראוס עצמו, אולי השיר הכי חשוב להבנת הדמות של קראוס. מין התחשבנות צינית על התקשורת והחיטוט שלה בחיים המופרעים שלו ועל התחייה המחודשת שלו באלבום כולו; ו"איך עושים תקליט" שמתאר בחצי צחוק איך גובש התקליט סביב חברים והרבה שתייה (ולא לשכוח את משה איש כסית בחיקוי ענק של אביו חסקל). ואם כל זה לא מספיק, מצורף לאלבום כסוג של בונוס השיר "רואים רחוק רואים שקוף", שלא הופיע באלבום המקורי, שהוא כמובן קלאסיקה כל ישראלית.

זה היה אלבום הסולו האמיתי הראשון של קראוס. הוא זכה להצלחה מסחרית ולהערכה גדולה, ולווה בהופעות חיות. היה נדמה כי סוף סוף כוכבו של קראוס דרך, שהוא הולך לשחק אותה. אבל כמו שכבר קרה בעבר, קראוס שוב לא עלה על המסלול ושוב לא השכיל לנצל את המומנטום. אותן בעיות אישיות מן העבר חזרו והכו אותו שוק על ירך, כמו שגרטל אוהב לומר. קראוס הצליח, במאמצים גדולים, להקליט אלבום אחד נוסף וגדול, "אחרי עשרים שנה", אלבום כבד, אפל, כואב ומעורער בהרבה מ"גלגל מסתובב". עשר שנים חלפו להן פתאום, ובפעם המי יודע כמה, נדמה היה שקראוס גמור. ובפעם המי יודע כמה, הוא חזר פתאום. הגל הגדול של רוקסן גרם לו פתאום לחשיפה מחודשת, למשל עם קאבר של זקני צפת ל"לוח וגיר". פתאום, לדוד המופרע של משפחת הרוק הישראלי יש ביקוש והכרה.

כך, כנגד כל הסיכויים, קראוס שינס מותניים, אסף את וירצברג ועוד כמה נגנים צעירים, והלך להופיע בפסטיבל ערד 92'. ההופעה הראשונה שקיים אחרי כמעט עשור. קראוס חשש מההופעה הזו, היא הלחיצה אותו. "הרבה שנים לא ראיתי אתכם", הוא אמר לקהל בנקודה מסוימת. כשעלה על הבמה, לא בטוח שחשב שזו תהיה הופעה מפוצצת, שכל כך הרבה אנשים יבואו לראות אותו, ושאלו יהיו אנשים צעירים ממנו בכמעט 40 שנה. הייתי רק בן תשע כשההופעה הזו התקיימה, אבל נחשפתי לגרסה מוקלטת שלה באתר "ישראבוט", והיא פשוט חייבת לעלות לדיסק בהקדם.

קראוס עבר בהופעה הזו בכל התחנות המשמעותיות מ-25 שנות קריירה: שירים מהחלונות הגבוהים (כמו "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס שהוא כל כך גאה בו), שירים מעידן "כף התקווה הטובה" ("לוח וגיר" ו"בלדה לעוזב קיבוץ" שבמקור מבוצע על-ידי אלי מגן), שירים שקראוס כתב ואחרים שרו ("סוס עץ", בעיניי השיר הישראלי הכי יפה בכל הזמנים, ששר איינשטיין, או "זה קורה" העוצמתי והכואב, עם טקסט נדיר ומדהים שכתב קראוס עבור אריק לביא), וכמובן שירים רבים מ"גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה" (על השיר "אחרי עשרים שנה" עצמו אמר בהופעה: "פעם ב-20 שנה בא שיר כזה").

אבל מה שעושה את ההופעה הזו לבלתי נשכחת הוא קראוס עצמו. שוב הוא בבית, ב"מקום" שלו, שוב הוא רעב, שוב הוא בועט, שוב הוא מפוקס וממוקד (גם אם הוא מפספס כמה שורות פה ושם), הוא סוחב את ההופעה הארוכה הזו ועוד איך, מתקשר עם הקהל ועם הנגנים. האיש היה חיית במה כשרצה, וכשיכול היה להיות. יותר מכל, מרגשת התקשורת של קראוס עם קהל שעדיין לא נולד כשקראוס שר את "בובה זהבה". הם יודעים את כל השירים, בכמה מהם הם שרים אותם לבד כשקראוס משתתק בשביעות רצון. והם אוהבים את קראוס לאין קץ.

כצפוי, ולמרבה הצער, קראוס לא עלה על הגל גם אחרי ההופעה הזו. הוא המשיך להופיע וגם השתתף בפסטיבל ערד ב-1993; הוציא ב-1994 את "ידידותי לסביבה", החלש ביצירתו; המשיך להסתבך, הפסיק להופיע, הקליט ב-2003 את "יום רודף יום" הקשה והדכאוני, ומאז לא הקליט וכנראה גם לא יקליט (למרות שהצהיר לא פעם שהוא ממשיך לכתוב שירים). חייו המקצועיים והיצירתיים הם מהקשים שחווה מוזיקאי ישראלי. קשה לומר שהיו לו הרבה רגעי חסד, אבל "גלגל מסתובב" וההופעה בערד, שני שיאים במרחק של עשור זה מזה וכמה עשורים מעכשיו, היו בהחלט כאלה.