אין גבול לדמיון בעתירות המוגשות לבג"ץ, ולמרבה הצער השופטים נמנעים מלהטיל הוצאות אפילו על מי שמגיש את ההזויות ביותר שבהן. וסיפורו של מרואן דלאל יוכיח.
דלאל, עורך דין במקצועו, הועסק בארגון עדאלה ולפני מספר שנים מונה לתובע בבית הדין הבינלאומי המיוחד לעניין יוגוסלביה. אלא שאז קרה משהו והוא החל להגיש לבג"ץ עתירות שהמילה "הזויות" כנראה עדינה מדי עבורן.
בחודש שעבר חשף מקור ראשון, כי השופטים
מרים נאור,
יצחק עמית ו
צבי זילברטל דחו בתוך יום עתירה שהגיש דלאל נגד
שמעון פרס,
אריאל שרון,
דן מרידור,
מאיר דגן,
אבי דיכטר ו
יהודה וינשטיין. דלאל טען שחלק מאותם אישים גרמו לו לעבור ניתוח כבד מיותר בשל מסמכים מזויפים ששתלו בתיק הרפואי שלו, וחלקם פרצו לתיבת הדוא"ל שלו, לתיבת הדואר שלו ומנהלים אחריו מעקב מתמיד.
אין כל תשתית עובדתית
דלאל לא הסתפק בכך, ובעתירה נוספת העלה תיאוריית קונספירציה ייחודית. הוא ביקש להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד דגן ואישים ישראלים נוספים "בגין חשד ממשי למעורבותם בתכנון וביצוע רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק חרירי המנוח". גם כאן צירף דלאל רשימה מפוארת של משיבים: שמעון פרס, אריאל שרון, בנימין בן-אליעזר, דן מרידור, מאיר דגן,
עמוס שוקן וגם השופטים המיוחדים שחקרו את רצח חרירי.
את טענותיו ביסס דלאל בעיקר על קטעי עיתונות, וגם ועדת החקירה של האו"ם לא יצאה נקייה מביקורתו: הוא טען שהוועדה הסתמכה על ראיות נסיבתיות בלבד, ביססה את התיאוריה שלה על ממצאים שמקורם במידע תקשורת סלולארית וניכרת מעורבות ישראלית בעבודתה.
גיבובי הטענות הללו חייבו שלושה משופטי בית המשפט העליון להקדיש מזמנם:
סלים ג'ובראן שכתב את ההחלטה, ו
אליקים רובינשטיין ו
יורם דנציגר שהסכימו עימו. ג'ובראן קבע שדין העתירה להידחות על הסף, כמובן מנימוקים משפטיים: העתירה "אינה מעלה כל תשתית עובדתית אשר יכולה להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. רוב רובן של האסמכתאות שאליהן מפנה העותר הן בגדר מחשבות והגיגים של עיתונאים שפורסמו עלי דף, אך אין בהן לבדן כדי להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט המנהלי, את הטענות המועלות על ידו, ולוּ לכאורה. יתרה מזאת, אין בהן כשלעצמן כדי להצביע על התנהלות פגומה כלשהי של הרשות המצדיקה את התערבותנו".
אין לעתירה שמץ סיכוי
חוץ מזה, המשיך ג'ובראן בכתיבת החלטה במלוא הרצינות, "עתירה שאינה מגלה פגם בהתנהלות הרשות המנהלית אינה מגלה עילת התערבות... אף אילו היה כל האמור בעתירה אמת, ואין לנו שמץ יסוד לקבוע זאת, אין לעתירה סיכוי להתקבל". ג'ובראן מצטט בהסכמה את דברי בג"ץ מלפני כמעט שני עשורים:
"האם ראוי, למשל, להטיל על פרקליטות המדינה את נטל ההגנה בפני עתירה טורדנית, ולצורך זה לדרוש ממנה כי תכין תשובה בכתב, לאחר שתערוך את הבירורים הנדרשים, ולאחר מכן תטען בעל פה בפני בית המשפט, וכל זאת אף אם ברור וגלוי מלכתחילה כי העתירה נדונה לדחייה? נטל כזה תובע מחיר, לא רק מפרקליטות המדינה, אלא בעקיפין מן הציבור הרחב, שפרקליטות המדינה משרתת אותו במשאבים מוגבלים. אין לכך הצדקה כאשר ברור לבית המשפט כי אפילו אם כל האמור בעתירה אמת, עדיין אין לה סיכוי להתקבל".
אחרי שאמרו את כל זאת, היינו מצפים משופטי בית המשפט העליון שיבהירו לדלאל שיש מחיר לתיאוריות המופרכות שלו, ולו גם מחיר סמלי שלא ישקלל את עלות זמנם של השופטים. אבל לא: נאמן למדיניותו שלא להטיל הוצאות במקום בו לא התבקשה תגובה, יצא דלאל פטור אפילו מתשלום כלשהו. מאחר שהוא ייצג את עצמו, העתירה לא עלתה לו דבר - ולכן רק סביר להניח, ששופטי בג"ץ עוד יידרשו לעסוק בטענותיו ההזויות.
