ראוי לברר כמה משתני יסוד האמורים לבסס ויכוח ציבורי בנושא כה חשוב. מלכתחילה יש להדגיש, הדגש היטב, שלא כל מעשה לגיטימי וגם לחילוקי הדעות יש לשים סייג. הבעיה היא שבישראל הוויכוח איננו על המהות אלא הוא ויכוח פרסונאלי-פוליטי.
מנהיגות נבחרת רשאית לבצע את מדיניותה, כל אימת שהיא זוכה לתמיכה ורוב. מעולם - בענייני מלחמה ושלום, באף מדינה בעולם ובשום תקופה היסטורית, לא היו נושאים שהציבור החליט עליהם או שמא הקברניטים ביצעו סקר מקיף. מי שסבור שהציבור הרחב יידרש להביע את דעתו בעד או נגד תקיפה או מלחמה באירן, אינו יודע מהם סדרי ממשל תקינים. בלתי אפשרי ובלתי הגיוני שהנהגה נבחרת תיוועץ בעם במהלכים כה דרמטיים, בלתי צפויים מראש ומעל הכול, דורשים חשאיות מוחלטת. בכל תולדות ישראל לא נעשה שום משאל עם ולא שום סקר אם לצאת למלחמה או להגיע להסכם שלום. גם הפעם, תחליט הממשלה לתקוף באירן או לאו, לא יהיה משאל או סקר. ראוי מאוד שהממשלה תשמע את הדעות השונות, אך מכאן ועד לקבלת היתר מן העם לתקוף או לא, הדרך ארוכה ביותר.
סודות כמוסים הבעיה היא שכל המעורבים בסוגייה איבדו את הכיוון. קברניטי המדינה, במיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון, מתנהגים כדוברים מטעם. הם מתדרכים עיתונאים, מתראיינים או מרצים בפורומים כאלה ואחרים, ולשונם אינה מפסיקה ללבות אש ולגלות, לפעמים, סודות כמוסים. יהיו שיאמרו שזו מלחמה פסיכולוגית, דיס-אינפורמציה מכוונת ומיני תרגילים אחרים. יתכן מאוד שראש הממשלה ושר הביטחון כה מתוחכמים עד כדי שמהלכיהם נשגבים מבינתו של אדם סביר. למרבה הפליאה, שני האדונים הנכבדים הללו הם הדוחפים העיקריים של האינפורמציה או הדיס-אינפורמציה היומיומית. הם המתדרכים את העיתונאים, הם מקיימים מסיבות עיתונאים אין ספור, הם ויועציהם מציפים את סדר היום הציבורי. אם כך- מה נלין על אחרים?
השר
דן מרידור, שבעיני הוא אדם מאוד אמין ורציני, בראיון טלוויזיוני טען ש"דיון ציבורי" מסוג זה כמו שמתנהל כיום, לא היה מעולם. היות שלא זה הנושא, נאמר רק שהשר הנכבד טועה במקצת. העיקר בדבריו: במהלך הדיון הציבורי המאוד ער, מגלים המשתתפים סודות כמוסים הפוגעים קשות בביטחון ישראל. כל מי שביטחון ישראל יקר לו חייב להסכים עם מר מרידור וגם עם מר אולמרט, אשר העיר על כך לפני זמן מה. הבעיה היא שדבריהם חייבים להיות מופנים, בראש ובראשונה, אל הלשכות של מר נתניהו ומר ברק, ושנית אל אותם מקורות "בכירים" המקורבים להם.
בעידן של רייטינג כלי התקשורת, גם הם, עברו את הסף של דיון לגיטימי בגלל סיבות שונות. מי שסבור שעיתונאים שתודרכו ונחשפו למידע, לא יעבירו אותו הלאה, איננו יודע מהי תקשורת. שנית, בעידן של רייטינג, ודאי שהתחרות הזו גורמת להסרת כל המגבלות האפשריות. כדי לא לחטוא באותו החטא של עיתונאים רבים, לא נחזור כאן על סודות שנחשפו ללא כל חשבון נפש. נכון הוא שמאוד קשה לעצור את התופעה הזו, אך נדמה לי שגם העיתונאים שכה נהנים להשמיצם, אחראים לא פחות מאחרים באשר לעתיד אזרחי ישראל.
הרובד השלישי הוא אנשי המקצוע לשעבר. אל תוך המערבולת הזו רבים וטובים מבין ראשי מערכת הביטחון לשעבר נסחפו והם "מזמרים" ללא שום קושי. למען הסר ספק, ייאמר בצורה ברורה שגם להם מותר להתבטא, להיות שותפים בתנועות שבעד או נגד, ובלבד שסודות כמוסים לא יתגלו. בפועל, המצב שונה לחלוטין. אל אלה מצטרפים רבים מאוד מבין הבכירים המכהנים כיום בתפקידים. הקביעה - שרוב מוחלט של בכירי מערכת הביטחון, כיום, הם נגד פעילות צבאית באירן, נכונה. הציבור רשאי לדעת זאת. הדרג המדיני יחליט, כפי שנאמר לעיל, בדיוק כפי שהוא רואה לנכון. הדרג המקצועי יבצע כל הוראה של הדרג המדיני. רצוי מאוד שהראש הממשלה ושר הביטחון יפסיקו להלך אימים על הציבור שמא המקצועי מתכוון לבצע איזה פוטש.
לסיום, הבהרה בעקבות מכתב האינטלקטואלים ואנשי הרוח לראש הממשלה. גם להם מותר להשמיע את קולם. היותם אינטלקטואלים ואנשי רוח אינה מוסיפה להם נקודות זכות. יחד עם זאת, ראוי לדייק בפרטי הסיפור. המכתב שלהם לראש הממשלה לא נועד למנוע מתקפה על אירן. הוא קורא לראש הממשלה ושר הביטחון שלא הם בלבד יחליטו על פעולה, אלא הממשלה כולה. ראוי להבהיר זאת משום שכמה עיתונאים כבר כתבו שהמכתב נועד למנוע כל פעולה, יהיה מה שיהיה.
