ב
רשות השידור מסרבים לשתף את הציבור בדיונים שהתקיימו בישיבות המליאה האחרונות בנוגע לתוכניתה של
קרן נויבך, "סדר יום". על-אף שישיבות המליאה פומביות בדרך כלל, השלב המכריע בדיון האחרון נערך בלא שאורחים, מוזמנים ונציגי התקשורת הורשו להיות נוכחים. בתגובה לבקשת "העין השביעית" לקבל עותק מתיעוד הישיבות הללו, בהקלטה ובפרוטוקול, הסכימה דוברות הרשות למסור רק כי "מוסדות רשות השידור פועלים על-פי החוק ונוהלי רשות השידור".
החוק והנהלים מחייבים את רשות השידור, כמובן, אך לרשות יש גם חובה נוספת, חובה ציבורית. רשות השידור, במהות ובתקציב, היא גוף ציבורי. היא נועדה לשרת את הציבור והיא ממומנת מכיסו. ככזו אמורה הרשות להתנהל בשקיפות מרבית, אך בפועל היא מתנהלת במחשכים.
אין זו הפעם הראשונה שרשות השידור מסרבת למסור מידע שהוא בעל עניין לציבור. כשבכירי הרשות הוזמנו לתת דין-וחשבון בפני הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, הם טענו פעם אחר פעם כי מטעמי צנעת הפרט אינם יכולים לחשוף דיונים שנערכו בוועדות המכרזים. גם לאחר שיו"ר הוועדה, ח"כ רוני בר-און, הגדיר זאת "זריית חול בעיני הוועדה", עמדו אנשי הרשות על עמדתם.
כשאתר "העין השביעית" ביקש בעבר לעיין בתקציב השנתי של הרשות, בדוברות הרשות מסרו כי הוא אינו ברשותם. ארגוני היוצרים, שהגישו עתירה לבג"ץ בגין חלוקת הכספים בתקציב וביקשו לקבל עותק ממנו, הופנו על-ידי הרשות לממונה על ביצוע חוק חופש המידע.
המקרה של נויבך הוא מקרה מבחן, הן מבחינת הנהלת רשות השידור והן מבחינת עובדי הרשות, ועל כן לציבור יש הזכות לדעת כיצד מתקבלות ההחלטות בעניינו. אין הכוונה לחשוף דיונים פנימיים בין המנכ"ל למנהל הרדיו, אין מדובר בפרוטוקולים של הוועד המנהל וגם לא בדיונים אישיים של ועדת מכרזים סגורה. חברי מליאת רשות השידור הם נציגיו של הציבור, קובע חוק הרשות, ומשום כך הפומביות של ישיבות המליאה היא מהותית. כיוון שלא ניתן לזמן את כל הציבור הישראלי לדיוני המליאה, משוגרים לשם נציגיו בלבד, אבל כעיקרון 30 נציגי הציבור (ועוד נציג אחד של הסוכנות-היהודית) הם שלוחה של כולנו.
ברשות השידור שכחו זאת, כנראה. לדוברות רשות השידור לקח השבוע למעלה מ-30 שעות כדי לענות לשאלה פשוטה מאת "העין השביעית": מיהם חברי ועדת התוכן של הרשות, שאמורה להכריע בסוגיית המנחים האורחים בתוכניתה של נויבך? גם התגובה המאוחרת הגיעה רק בעקבות פניות חוזרות ונשנות לדוברות ותהיות על העיכוב. אפשר היה להימנע משאלה זו לו רשות השידור הייתה נוהגת כמצופה מגוף ציבורי ומספקת באתרה רשימה עדכנית של חברי מליאת רשות השידור, פרוטוקולים של ישיבות המליאה ורשימה של ועדות המשנה תוך פירוט סמכויותיהן.
חיפוש עיקש באתר רשות השידור מעלה כי הפעם האחרונה שטרחו לעדכן את הפרטים הללו הייתה ב-2009, בתקופה שבה כיהן
משה גביש כיו"ר. למעשה, לפי אתר רשות השידור חברי המליאה הם עדיין גביש, דורית ענבר, דורון צברי ו
יובל קרניאל; בראש ועדת הטלוויזיה עומד יעקב שחם; ובפרוטוקול האחרון שמציג האתר מוזכרות ההכנות של הרשות לחגיגות ה-60 למדינת ישראל, שנערכו בשנת 2008.
דומה כי ברשות השידור נדבקו בתפיסת הנרדפות שמאפיינת את יחסי משרד ראש הממשלה עם התקשורת. לפי פרנסי רשות השידור, כל ביקורת מונעת מניסיון פסול של השלטון הקודם לבצע הפיכה בלתי חוקית, כל פנייה של עיתונאי חשודה עד שיוכח אחרת. להתנהלות כזו יש נטייה להגשים את עצמה.
