מדוע
בנימין נתניהו לא מעלה לדיון את דוח
אדמונד לוי, הקובע שיהודה ושומרון אינם שטח כבוש? ומדוע בנימין נתניהו אינו פועל לייצוג המדינה בידי עורך דין פרטי בבג"ץ מגרון, אם הפרקליטות מסרבת להציג את העמדה המעודכנת של ה
ממשלה לפיה כעת השטח נמצא בבעלות יהודית? שתי שאלות אלו העסיקו בסוף השבוע את תקשורת הימין (מקור ראשון, בשבע וכמה מעלוני השבת).
התשובה המקובלת על הכותבים הייתה, שזהו נתניהו הקלאסי: מדבר גבוהה-גבוהה, אך הופך להססן כאשר צריך להחליט ומבצע סלאלום כאשר צריך לבצע. בהחלט תשובה אפשרית, אך יש עוד אחת שהיא כנראה העיקרית: נתניהו הוא בן ערובה בידיו של
יהודה וינשטיין.
לפני כשנה הוגשה לוינשטיין תלונה בנוגע לנסיעותיו של נתניהו לחו"ל, בטענה שגם הוא - כמו
אהוד אולמרט - קיבל מימון כפול. הנושא נבדק במקביל בידי
מבקר המדינה היוצא,
מיכה לינדנשטראוס, שהעביר אותו ליורשו, יוסי שפירא. לפי כל הסימנים, לא מדובר במשהו שמתחיל להתקרב לפרשת ראשונטורס. אבל וינשטיין - כדרכו - לוקח את הזמן. לכאורה יכול וינשטיין לטעון שהוא ממתין למבקר המדינה, אבל זה כמובן לא תירוץ. המבקר בודק היבטים מינהליים בעוד וינשטיין אמור לבדוק היבטים פליליים, ואין מלכות נוגעת בחברתה. אז למה וינשטיין מחכה?
קודם כל, וינשטיין סוחב את הזמן כי ככה הוא עושה כמעט בכל דבר.
השימוע לאביגדור ליברמן נערך לפני למעלה משנה וחצי - והחלטה אין.
תיקו של שלומי לחיאני הועבר לפרקליטות לפני שנה - והחלטה אין. בית המשפט קבע שמנכ"ל קדימה,
משה שרוני, שיחד את איש רשות המיסים
דודו ואנונו - והחלטה אין. ועוד ועוד תיקים השוכבים על מדפי הפרקליטות שנתיים ושלוש וארבע. זה לא רק עניין של עומס; זה עניין של ניהול כושל שעליו היו משלמים במגזר הפרטי בפיטורין. (ואולי גם מעין ביטוח לפרקליטים העוסקים בתיקים הללו: איש לא יעז לגעת בהם.)
כמו יועץ ביטחוני מעל הרמטכ"ל
שנית, וכנראה זה העיקר, לווינשטיין נוח מאוד עם ראש ממשלה שהוא בן ערובה בידיו. ההוכחה לכך מצויה בשאלות בהן פתחנו ובעוד שורה של נושאים. נתניהו לא מעז לעשות שום דבר שירגיז את וינשטיין, כל עוד גורלו האישי תלוי ועומד. וכך נתניהו
טירפד את ההצעות לשינוי בנוהל בחירת השופטים, שהרי ברור בדיוק מה רוצה האליטה המשפטית שוינשטיין נמנה עליה. וכך נתניהו - ועורך דינו לשעבר,
יעקב נאמן - מאפשרים לוינשטיין להציג
מצג שווא של "גוף מפקח" על רשויות התביעה, שיהיה חסר כל משמעות. וכך נתניהו יושב בחיבוק ידיים בעוד הפרקליטות עושה במדינה כבתוך שלה, כמו למשל בנושא ההתנחלויות בכלל ומגרון בפרט.
שורש הרע הוא בכפילות התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה, העומד גם בראש התביעה. מעבר לכך שבכלל לא ברור מדוע יש צורך בעוד ערכאה מעל פרקליט המדינה (זה כמו שהיה יועץ ביטחוני לממשלה מעל הרמטכ"ל), זוהי אנומליה המזמינה ניגודי אינטרסים ברורים ותמידיים. כיצד יכול אותו אדם לשבת בישיבות הממשלה ולהעניק ייעוץ לשרים, ואז לחזור למשרדו ולהחליט האם הם יועמדו לדין? הרי אם היה מדובר בכל משרה אחרת - היו היועץ המשפטי והפרקליטות נזעקים ומטרפדים כזה מינוי.
זאת ועוד. נניח שהיועץ המשפטי לממשלה חוקר חשד ששר מסוים ביצע מינויים פוליטיים. בא השר ומראה שיש לו חוות דעת מהיועץ המשפטי של משרדו, המאשרת את המינויים. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה כפופים מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה. ואז מה יקרה? באיזה כובע יקבל היועץ המשפטי לממשלה את ההחלטה - בכובע של הממונה על מי שהכשיר את המינויים, או בכובע של מי שממונה על הפרקליטות?
להעז בכל זאת
המילכוד הוא בכך, ששום ממשלה לא מעזה להפריד בין התפקידים. לכל היותר מקימים ועדה (כמו ועדת שמגר), המורכבת ממשפטנים ואשר כמובן ממליצה רק לחזק עוד יותר את מעמדו של היועץ המשפטי. ואם הממשלה תתמרד ותנסה להעביר חוק להפרדת התפקידים - תהיו בטוחים שיימצא מי שישלוף מן המדפים המאובקים איזושהי תלונה על ראש הממשלה או שר המשפטים. ואם החוק בכל זאת יעבור, תהיו בטוחים שיימצא מי שיעתור לבג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה יודיע שאינו יכול להגן על הממשלה. ואז תהיו בטוחים שיימצאו השופטים שיזדעקו להגן על חבריהם וימצאו את הפלפול שיאפשר להם לפסול את החוק.
אז מה הפתרון? להעז בכל זאת. להקים ועדה בלתי תלויה, בה יהיו גם משפטנים וגם אישי ציבור וגם פוליטיקאים (כן, אלו שנבחרו להנהיג את המדינה), ואשר המנדט שלה יהיה ברור: לא האם להפריד אלא איך להפריד. ואז לגייס עורכי דין מהמגזר הפרטי שיכינו את הצעת החוק, להעביר אותה בממשלה ולהגיש אותה לכנסת, ואף לומר בגלוי למשפטנים שהשתלטו על המדינה: בואו נראה אתכם מורדים בעקרונות היסוד של משטר דמוקרטי.
אולי זה יחולל משבר, אולי זה יצריך פשרות. אבל דבר אחד בטוח: זה הרבה יותר נכון, צודק וראוי מאשר המצב בו פקיד - בכיר ונכבד ככל שיהיה - יכול לאחוז באיברים רגישים של הדרג המדיני הנבחר ולטרפד כל מדיניות שאינה נראית לו.
