בתחילת הספר מתאר תלפז שהרמטכ"ל דיויד הוד, עשה הפיכה והתיישב על כס ראש הממשלה. בניצוחו מצליח צוות מדענים ישראלי ליצור קרן אנרגיה מיוחדת ש"עוצרת כל דבר שעף". הממשלה חושבת שאף אחד בעולם לא יודע על הקרן המיוחדת הזאת, אבל האמריקנים דווקא יודעים.
בפיסקה הבאה מדברת נשיאת ארצות הברית עם שר החוץ שלה על ראש ממשלת ישראל: "את השליט הישראלי מניעה מיסטיקה לאומית קיצונית, ההכרה שהיהודים, ובמיוחד היהודים החיים בישראל, ימלאו תפקיד ראשי באחרית הימים. היבט נוסף של תסביך העם הנבחר, אם יורשה לי. דיויד הוד הוא תוצר המיסטיקה הזאת ומקדמה. ברגע שהקרן המסתורית שלו תגיע לשלב מבצעי, צפויה סכנה שההישג הזה יסחרר את ראשו, ובקנה אחד עם הסינופסיס היהודי העתיק הוא יתפתה לחולל אנדרלמוסיה עולמית."
בעמוד הבא, נשיאת ארצות הברית נותנת הוראה לשר החוץ שלה לנסוע לירושלים ומנחה אותו לגבי הטיפול ברמטכ"ל-ראש ממשלת ישראל: "שחק את המשחק שלו. הנח לו אפילו לדמות שאתה מונח בכיסו. היזהר שלא ללחוץ אותו לקיר. ישתעשע לו הישראלי בקרנו כאוות נפשו. זה הצעצוע שלו, ובלבד שלא יהיה אי פעם נרגז או נואש עד כדי כך שיידרש למאגר הגרעיני שלו. אל תקל ראש בגאוותו. והזמן אותו לוושינגטון. ואני רוצה שתקפוץ למצרים. תן לקאהיר סוכרייה. תחתום אתם על חוזה הסחר."
גדעון תלפז פרסם את הספר בשנת 1989 בהוצאת כתר. הדמות שהוא מתאר נראית לי דומה למציאות היום.
בתחבולות
הכל אוהבים לצטט את המשפט "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד, ו'). נדמה לי שכמה מאלופי צה"ל שיצאו לגמלאות והגיעו לפוליטיקה רואים את המשפט עם סיום אחר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה גם נגד אזרחי ישראל".
לגעת בכותל 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
