לא בכל מקום בו נמצאת העין נמצא הלב. עין, אם אין מפקחים עליה, רואה כל מה שמחזיר אור, אם אדם, אם חפץ היינו הך. היא רואה עניים כפי שהיא רואה עשירים, היא רואה מדוכאים כפי שהיא רואה בני חורין, היא רואה עושי מִשְׁפָּט והיא רואה עושי מִשְׂפָּח, היא רואה חניתות והיא רואה מזמרות, היא רואה בית בנוי והיא רואה גזילה. אם ליבה בל עימה, מראות שטורדות מנוחתה היא מעלימה, מסתירה, הופכת אותם כזכוכית שקופה וכיון שאין הזכוכית מחזירה אור, הופך האיש המדוכא כלא קיים מעיקרו, המשפח כמילה במילון, החרב למטאפורה ושום קרקע אינה גזולה כי כל הגוזלים כולם כאילו אינם קיימים, לא מטילים צל, לא מחזירים אור. המציאות, אם מתעלמים ממנה, היא משל בלי נמשל.
בחלום הלילה מתגלה האלוהים לשלמה שאביו דוד הוריש לו את מצוות בניית בית המקדש, ואומר לו, "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח" (דברי הימים ב', ז',י"ב). במעין וידוי, אם מותר לומר כי גם הקדוש ברוך הוא בר וידוי, מודה כביכול האלוהים כי הוא יודע שמאמיניו, דורשי מלכות המשפט והצדק בעולם הזה, היו ימים רבים מדי כלא היו בעיניו, כי הועלמו על ידו, כי צעקו בצר ולא היה להם שומע, כי פרשו ידיים אזוקות למרום ולא היה להם פודה, אבל, "עַתָּה, עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם ט"ו), הבית הזה יסיר את העלבון הנורא שחש אדם שאין אביו שבשמים כמו שאין אביו ואימו על הארץ רואים אותו, שאם יש עין - אין עימה לב, ואם יש לב - אין לידה עין, והוא מבטיח, "וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (שם ט"ז).
אילולי הכתוב אמרם, היו הדברים קשים כשאול. בורא עולם מתעלם. כך היה במצרים. דורות התענו בני ישראל תחת עול הפרעונים. התייסרו, הושפלו, זעקו, שוועו. אורם לא הגיע אל עיני האלוהים המשוטטות תמיד בארץ והוא לא ראה אותם, וקולם לא נצעק, כי בחלל שיצר הקדוש ברוך הוא בינו לבין עמו לא היה קיום לשום גל להשיט צלילו הלאה ולמעלה, ובפתע, שאין איש יודע סיבותיו ועיתויו ואפילו פישרו- "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב',כ"ה), ראה את עוניים "וַיֵּדַע" איך לרדת להצילם.
התעלמות מן האדם וגורלו כך מאיים האלוהים על עם שיטעה להלוך אחר הבלי עבודה זרה, "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא .... כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים ל"א,י"ח). הסתר הפנים אין משמעו 'אני אסתיר ועל כן אתם לא תוכלו לראות'. מכל מקום אין אדם יכול לראות פני הבורא. משמעו 'אני אסתיר פני או עיני, היינו הך, ועל כן לא אראה אתכם. אורכם וקולכם לא יגיעו אלי. לא תהיו.
כך גם אומר הנביא למי שמקיים ריטואלים ל
כבוד בוראו אך מרוקן אותם מתכנים מוסריים וערכיים, "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה א',ט"ו). הסתר הפנים, ההתעלמות האלוהית מן האדם וגורלו, היא מידה של עונש שקנתה חזור וקנה שביתה מדממת בהיסטוריה וכמו הפקירה את העם שדבק ביהדותו לחסדי פור ההיות שהחדול.
לא הכל ידעו לחיות עם כך. הדעת, תחושת הצדק הטבעי, לא יכלו להשלים עם ניתוק הגורל מסיבה נעלמת למסובב גלוי עד מות. על עבודת המולך ובעל פעור, על שלטון אחאבי, על ביזוי יתום ואלמנה, מגיע עונש. אבל על עבדיו המוכים של פרעה, למה הוא מגיע? על צדיק, מדוע הסתר פנים עד שרע לו? לית דין היה למובן רק אם לית דיין. ההתעלמות האלוהית הידרדרה לעדות על אינותו מלכתחילה.
בדיאלוג מפתיע שמצא מקומו בדיווח התלמודי, אגב דיון בין אמוראים מגדולי חכמי ישראל בסוגיה משפטית, כתוב, "אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא", כנראה אישי השנון, "חטוף ואכול חטוף ואישתי", חטוף ושתה,"דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי", מפני שהעולם ממנו אנו מסתלקים משול כמשתה נישואין המסתיים מיד כשהחופה מקופלת. בנימת השלמה עם מין ממיני הניהיליזם המוסרי, מצטרפים חכמים נוספים. "אמר ליה רב לרב המנונא, בני, אם יש לך - היטב לך", אם עשיר אתה - התענג מיד ברכושך, "שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה", אין עינוגים אלא בארץ והמוות יכול להפתיעך כל רגע וליטול כל שיש לך, "ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך", מי יודע מי יקדים למות, אתה או בנך, ומי ערב שבנך לא יבזבז בחייו מה שחסכת בעבורו בחייך. "בני האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" (עירובין נ”ד, א'). הכל מקרי. אין שכר ואין עונש. אין גמול. אין זיקה בין הגדולה לבין ההשפלה. זה שושן וזה חוח. זה פורח. זה נובל. ההתעלמות של האלוהים מברואיו איננה עונש. היא המציאות. העיוורון אינו הסתר פנים. העיוורון הוא שמים בלי עין.
דברים כפשוטם? קשה להאמין. 'הפוך על הפוך' בלשון ימינו, הובלת הייאוש מקיום ההשגחה האלוהית עד אבסורדום? אולי. אם אין אמונה כי האלוהים המתעלם קיים, כי הסתר הפנים היא עונש, שבט חובלים אכזר ביד ה' המעיד על אי השלמתו עם שפיכות דמים, עם שלטון הכזב והשקר, עם הדיכוי, שנאת הזר, רדיפת השונה, כי התיקון מועיל וסוף דבר העין והלב ייפגשו - או אז הופך האדם את עצמו כאחד מן הסירפדים המצויים, ובין נוצצים הם בין נובלים, צלם אנוש שבו איננו אלא אשליה. הבחירה בהנחה כי הסתר הפנים, הוא הוכחה להיעדר האלוהים, היא בחירה ב"...אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כ"ב,י"ג). האם זה משמעו של הדיאלוג?
תביעה מעבר לזמן ולמקום חלומו של שלמה, הוא וידוי על הסתר הפנים והבטחה כי מעתה ישכון "... שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים",חלום של נחמה גדולה. אבל, עכשיו שהבית שבנה שלמה חרב, ובמציאות הנחווית בדברי ימי העם הזה "...שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם..." הוא זיכרון מריר ומעורר יגונות, שמא "עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" הוא שבועה שאיננה יכולה להתקיים עוד, והאל המתעלם, הוא אל העתיד- הופך החלום לבעתה.
החרדה הזאת באה לכלל ביטוי במדרש. "משחרב בית המקדש, ה' בשמים כסאו, סלק שכינתו בשמים" הוא איננו. "אמר רב אלעזר בן פדת, בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים" (ילקוט שמעוני, רמז קצ"ה). הסתר הפנים אינו העלמת האדם, אלא קיומו. אדם שמתעלם מאדם, שכובש עיניו מראות את מצוקת אחיו, לא את אבדת שורו וחמורו, לא את אבדת שמלתו, לא את ניכורו ולינתו על ספסל שדרת העיר, שאינו מפנה עצמו להשיב גזלה כי הוא לא רואה את הגזול, ואינו אוסף את האומלל לביתו כי אין עיניו רואות אומלל כלל, אין לו בעולמו עניין אלא בעצמו וכל שאינו משרת אותו אינו קיים בעבורו כלל. עיניו כהות. ליבו ריק. לא כן הסתר הפנים האלוהי. הוא יודע, רק הוא, כמו "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" האמור במצרים, מה נורא ומה עמוק כתהום הוא כאבו של האדם שמתעלמים מקיומו. הוא מייסר בגדול במכאובים, בהתעלמות, כדי להכניע לב האדם, כדי להעביר זדון מן הארץ, כדי לתת סיכוי לחשבון נפש ולתשובה. מצוות ציות לחוקי הצדק והמשפט היא תביעה שמעבר לזמן ומעבר למקום. "בין חרב בין לא חרב - אינו זז ממקומו". התביעה היא נצחית. זאת משמעות תשובתו של רב אלעזר בן פדת. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה פרק ו,ח'). זה אינו זז עולמית.
אשרי מי שתשובתו של רב אלעזר בן פדת מנחמתו. אשרי גם מי שאינו יודע אלא מה שאמר הנביא מיכה, ואינו מעז לבוא בסתרו של עולם.
