כשהבמאים נדבקו ברוחניות

הסרט החדש "הדיבוק" הוא בעצם ניסיון נוסף להראות את התופעה העתיקה תוך שימוש בכלים מודרניים. על התופעה נעשו בעבר מספר סרטים, הצגות ומחזות כך שאין בדבר חידוש. אומנם ישנו כאן האתגר לקחת סיפור שלטענת היוצרים יש בו מן הקיים ולהביאו אל המרקע הגדול.

העלילה יש להודות די בנאלית: הנה משפחה, הנה גורם עלום שמפריע לשגרה תוך שהוא מצטרף למשבר משפחתי והנה המושיע בדמות הרב הצדיק. תוסיפו מוזיקה דרמטית והבזקי אור חדים והנה התוצר כמו כל סרט הולווידי טוב.

אך ניתן לראות בסרט גם תופעות חברתיות אשר באות לשקף מציאות קיימת. למשל, לגורם זר שנכנס לתוך המשפחה (בדמות אב חורג) ולחייהם של הילדות מצטרף גם גורם אחר זר - גוף עלום ובלתי ידוע.
בנוסף לכך ניתן למצוא בסרט גם התייחסות אל הישן ואל החדש כנקודות מפגש: הנה המשפחה הנוצרית המודרנית החדשה והמתקדמת מגיעה אל השטייטל הישן בברוקלין. ושם מתרחש המפגש הבלתי נמנע כי רק הוא יכול לתקן את המציאות. דווקא שם בעולם העתיק והנשכח ישנה התרופה בדמותו של רב עם זקן- מתיסיהו (בהתחלה היה נראה לי מוכר ולא הבנתי למה ואז הבנתי). אלו הופכים את הסיפור הרגיל לבעל היבטים שונים.

בסרטים שבהם ישנה התייחסות לעולם היהודי מזווית חוץ יהודית יהיו תמיד טעויות למרות המחקר המקיף. בסרט הזה נעשה ניסיון להכיר את הנושא אך גם הוא לא חף מטעויות וחבל. דווקא ממתיסיהו שמכיר את המציאות בתוך הקהילות היהודיות מצופה לדעת שלשמוע אוזנית בעיצומו של יום השבת ברחוב העיר החרדי וגם להיות רב זה לא הולך ביחד. וכך גם בעניין הכיתוב השגוי על הקופסא שלטענת הבמאי אכן נבע מטעות (וכאן מתיסיהו העיר על כך).

בעתיד יהיו כנראה עוד סרטי רוחניות עולמית על מסכי הקולנוע. זה די ברור מהמגמה האחרונה. האם יהיה בהם חידוש או שהסיפורים הידועים יקבלו ריענון בדמות סרט? ימים יגידו.