|
|
אין אומרים הלל [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
יום מותו של משה רבנו אינו יום של פרידת המונים מן האיש שהיה לנביא החירות והוליך לאורכם של ארבעים שנות מדבר ונחשי מרי, עם של עבדים משבי מצרים לשערי ארץ ישראל, אלא יום של התכנסות האומה כולה לפני האלוהים "... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ ... לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים" (דברים כ"ט, י"א-י"ב). זה לא יום של הסתלקות. זה יום של התחברות. זה לא יום של ההולך. זה יום של הבאים. זה לא יום של הלוויה המציבה מצבה על העבר שנסתם עליו הגולל. זה יום של "אַתֶּם נִצָּבִים ...", אבן דרך בשער המחר.
הכל שווים באותו יום ומעמדו של כל איש ואישה בישראל, "...רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם... טְַּפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" ( שם ט'-י') הוא כמעמד בנים אהובים לפני אביהם שכולם מעולים יחדיו בעיניו וקרובים קרבה אחת לליבו. אפילו יש בציבור בני עליה ובני שקיעה, אנשי מאורות ואנשי צללים, אדונים וקשי יום, האומה שלמה מאבני בניינה, וערכה של קמה הוא כערך כל שיבוליה, המלאות והדקות, "אמר רבי שמעון בן לקיש, מה חטים הללו - פסולת שלהם נמדדות עימהם, כך ישראל , מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". (מדרש שיר השירים רבא,ז') אין טיבו של עם נמדד על-פי מעלות האליטות בשול המזהיר ולא על-פי נחיתות נכשליו בשול האפל. "אַתֶּם נִצָּבִים", זה "כולכם ניצבים". השוליים, לטוב ולמוטב, הם חלק מן האמצע.
התכנסות שלא ניתן למנותה
התכנסות הזאת היא התכנסות שאין אדם בעולם יכול למנות את מספר משתתפיה. "...לֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת ...כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" ( שם, י"ג-י"ד). למעמד חידוש הברית התכנס אפוא העם הרב שעמד לחצות את הירדן, אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם. כולם נכחו על נשיהם ועל טפם ועל כל מי שנספח עליהם. אבל לא רק הם, ויתירה מזאת, באי הארץ היו המיעוט. נתכנסו באורח הנראה תחילה כפלאי וכניסי גם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, יש אומרים גם הדורות הבאים, יש אומרים הדורות שהיו, יש אומרים גם אלה וגם אלה.
יוצאי מצרים היו כולם למתי מדבר. הם לא יכלו להתייצב בגופם בסוף מסע הגאולה לפני ה' על גדת הירדן שהפריד בין ערבות מואב לבין ארץ ישראל. אבל כמו שכל לוחם הצועד במצעד ניצחון יודע כי רעיו הלוחמים שנפלו בקרב הולכים ברוחם בשורה אחת איתו, כן התכנסו למעמד הברית רוחות חלוצי החירות, חלוצי המסע שהתחיל באור כשדים, וירד מצרימה, ועלה משם, וחצה את ים סוף, והתייצב בתחתית הר סיני, וגווע בעוניו בישימון. הראשונים צורפו לברית אחרי מותם. היא נחתמה גם בשמם. את הזכות הזאת הם קנו בחייהם.
אך לא רק הם הצטרפו להתכנסות הברית. אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם ערב הכניסה לארץ המכורה היו גם הם כלוחמים שליבם אומר להם במלחמה כי לא רק על פדות נפשם הם נכונים לצאת לקרב ולסכן חייהם, אלא על הטובה שהם קונים בדמם לבניהם אחריהם, על השלום ועל הבטח שהם מבטיחים לצאצאיהם שלא נולדו עדיין, שאין להם קלסתר פנים עד הנה, אבל רוח יש בהם, ורוח זו של כל ילדי העתיד גם היא נצטרפה ל " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". כֻּלְּכֶם זה גם הם. ההצטרפות הזאת של הדורות שהיו והדורות שיהיו אינה ניסית. היא אפילו לא סימבולית. היא תוכנה ומשמעותה של הברית, בה מזדכים גם מתי המסע ובה מתחייבים גם דורות הבנים. ברית שאינה חלה אלא על חותמיה מידרדרת לדרגה של חוזה עסקי שדבר אין לו עם התמול ולא עם המחר. ברית-עם היא שבועה של מי שהיה ומי שיהיה. "כל הדורות שעמדו מִן ימי העולם כולם המה שעומדים כאן עִמנו היום לפני יי אלהינו, ואת כל הדורות שעתידים לעמוד עד סוף כל העולם כולם המה עומדים כאן עִמנו היום" ( כתר יונתן על דברים פרק כט).
שירה אומרים רק החיים
פרשת "אתם נצבים" נקראת לעולם ערב ראש השנה כדי לקיים "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה", כלומר תכלה השנה בה קראנו בפרשת "כי תבוא" את הקללות הנוראות ואל תהיה השנה הבאה עלינו שנה של תוכחות אלא של ברכות, כן יהי רצון. לכאורה הפרשה הקטנה היא פרשת גבול בלבד. רבי משה שרייבר הנודע כחת"ם, חדושי תורת משה סופר (1762-1839) רואה "באתם ניצבים" ובראש השנה ויום הכיפורים חפיפת זהות ומהות, וזה לשונו: "...קבלנו שבראש השנה ויום הכפורים הנשמות הקדושות שכבר מתו ונשמות האבות מצטרפים עמנו בבית הכנסת בתפילתנו".
גם "נתנה תוקף" של ימים נוראים הוא מעמד של אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עֹמֵד הַיּוֹם ... ושל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, כמוהו כמעמד "אתם ניצבים". בכל מועדי ישראל אומרים שירה, קוראים הלל, אבל בראש השנה וביום הכיפורים, החשובים כמעולים שבמועדים, אין הלל. אין שירה. התלמוד (ראש השנה ל"ב) המבקש לפענח חידה זאת מספר "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה ויום הכיפורים? אמר הקדוש ברוך הוא, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני ויאמרו שירה"? לכאורה, כשחייו של אדם מונחים על כפות מאזני המשפט, פחדיו ותקוותיו גוברים יחדיו על כל שיר. הם עושים אותו לדומיה. אך לא כך רואה זאת החת"ם סופר. "לא המתים יהללו יה", שירה אומרים רק החיים. אבל במעמד תפילת ימים נוראים בו מתכנסים החיים המותרים בשירה וספריהם פתוחים עם המתים שאינם רשאים ואינם יכולים לומר שירה עד שיקומו לתחייה וגם ספריהם פתוחים עם ספרינו, מכבדים החיים את המתים ומתפללים כאחד על הדורות שיבואו שיירשמו בספרי החיים, וגדולה תפילה זאת מכל שירה. ( בעקבות ציץ אליעזר חלק כ סימן כה).
הברית בה שותפים הדורות שהיו והדורות הבאים אינה ברית של מעשה. אין אדם רשאי לדון דיני רוב ומיעוט בשם מי שהיה ובשם מי שעתיד להיות. המחשבה האצילה שעם הוא חיבור בין עבר להווה ולתקוות עתיד, היא רעיון נעלה המגדיר עומקו ורוחבו של עם במרחבי הזמן ותובע קיום מצוות כבודם של הזקנים שהניחו אבני דרך ונפטרו לבית עולמם וקיום מצוות חינוכם של הבנים הדורכים תמיד על השביל שכבשו ראשונים.
רק ההווה זכאי לקבל הכרעות. אבל מה יהיה טיבה של הכרעה כזאת אם לא תתקבל במרחב הרעיון והמחשבה בו נוכחים ברוחם גם הדרת זכרם של הזקנים שאינם פה היום גם תפארת תקוות הבנים העתידים להיות במקומנו מחר.
