משחק מכור

תהא שנת גפ"ן

אז מה היה לנו?

בשנה האחרונה התעשרתי בשלוש נכדות, ומצפה לרביעית אי"ה - תגבור עצום, שהשלים את נבחרת ארבעת נכדיי ונכדתי.

נפרדנו מאסף - איש יקר, שהלך לעולמו, והותיר חלל עצום.
בדרכו, אאחל למשפחתי, לחבריי ולכולנו - תהא ה'תשע"ג שנת גפ"ן: געזונט (בריאות), פרנסה ונחת.

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה - מי ייתן ותתגשם בנו התפילה הנושנה:

בְסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל-עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

אמן, כן יהי רצון.

קלון

העובדה, שלמרות שהורשע בהפרת אמונים, לא יוטל על אהוד אולמרט קלון, ונראה אותו בקרוב - אם לא יקפדו את ראשו במשפט הולילנד - שב לפוליטיקה הישראלית, מלמדת עד כמה מובנה הסיאוב עמוק בתוך מדינתנו, ומסכן את עצם קיומה.

הפרקליטות לא סיפקה די הוכחות חותכות נגד אולמרט, והיו רבבות כאלו ואחר כך לא דרשה להטיל עליו קלון.

בעיניי הטרוטות נראה המשחק מכור. האם יש לזה קשר לעובדה, שפרקליטו לשעבר כעת היועץ המשפטי לממשלה?! או שמא זו שיטה: היחס לאנשי העלית, שאין שלטני החוק מעוניינים להרע להם יתר על המידה, אך לא זכו לאתרוג.

ועוד מחשבה רעה, האופיינית לדרכי מאז ומתמיד - אורי קורב, התובע במשפט אולמרט, השתלח פעם בהרצאתו במכללה בשופטים. קורב נענש אומנם בדין משמעתי בנציבות המדינה, אך לא די בכך. האם השתלחו שופטי אולמרט בנו, דרך ביזוי קורב עלי דוכן השיפוט?! כמובן, זו אפשרות בלתי אפשרית, אפילו בארץ האפשרויות הבלתי-נדלות.

וזה יכול להיות אצלנו סימן לבאות - כלומר, גם אולמרט יקמבק את עצמו; וזה די מגיע לנו, לפי חוק ההלימה הראשון, שפיתחתי כבר לפני עשרות שנים: לאמור, לכל מכסה יש פח.

אין-ערוך לתחבולותיהם

זיכרו את השם משה ברעם.

בימים כתיקונם היה שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים - עד שהשתטה, ופסק ערב ראש-השנה לטובת המתנחלים בסכסוך על בעלות על בית בחברון. השופט ברעם פסק, כי הבית, שעשה כותרות רבות כשגזלה אותו המדינה מבעליו, אכן שייך ליהודים, שרכשו אותו כדין - למרות שקרי הערבים, שנתמכו על-יד השמאל הישראלי - ולכן, על המדינה למסור את הבניין ליהודים בתוך שלושים יום.

עתה יוכיח שי ניצן מדוע צדקו כל המתנגדים למינויו למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ויפליא בתחבולות, שיחזירו את המצב לתיקונו - כלומר, ייעשק רכושם של היהודים.

שכן אם לאו, ייווצר תקדים, שיהודים יכולים לרכוש בית כרצונם בארץ-ישראל, וח"ו עוד תיתבע המדינה (כלומר, הממשלה) לדין, וייגזרו עליה פיצויים בגין הפגיעה בזכויות הקניין של אותם היהודים, שרכשו בדין ובכספם את הבית. והרי ידוע, מאז ומתמיד שרכוש יהודי הפקר וגם דמו - גם בעיני ממשלת הזדון ובעיני בתי-המשפט שלה. כפי שאומר הפתגם המקומי - אלדוולה מענא! (הממשלה אתנו!). ולמי שאינו יודע, יש משלים נפוץ לפתגם - איטבח אל יהוד!

וזה מזכיר לי את הגדרתה הנפלאה של שושי גרינפלד, שקוראת לרשותנו השופטת, המפליאה להכות ביהודים - שופטי איזבל.

שאלה

קיבלתי בדוא"ל הצעה לשאלה, שמטה הבחירות של מיט רומני הרפובליקני צריך לשקול: "אובמה, את מי תאשים בעוד ארבע שנים?" Obama, whom are you going to blame in four years?

ג'יהאד היערות

הכנס הבינלאומי של המכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה התקיים סביב יום השנה לאירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר. באחת משיחות המסדרון סביב קפה - סיבה חשובה ביותר להשתתפות בכנסים - שלל אחד ממכריי את הדיווח, שהושמע במושב על החוסן של החברה האזרחית בישראל (שאורגן בשיתוף עם אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל), כי לאור הנזקים בשריפה בכרמל ניתנה הסכמה דתית מוסלמית לשריפת יערות בישראל - 'ג'יהאד יערות', כלשון המרצה.

חקירת מרבית השריפות אשתקד, טען אותו המכר, לא הוכיחה הצתות מכוונות. כך, או כך, ראוי לשים לב לאותה הסכמה דתית.

ובמקביל, אולי הגיע הזמן לתכלל (לעשות אינטגרציה) את מד"א ואת מכבי-האש, וליצור תיאום מבצעי ביניהם לבין המשטרה. במדינה מתוקנת, זה היה במסגרת המשרד לביטחון הפנים, תוך הכפפת פיקוד העורף אליו. ואז, די בפנייה אחת בלבד לשירותי החירום, שינווטו אותה לגורם המתאים. אבל כאן כבר הגזמתי מאוד. כנראה, יצר הכנס מחסור גדול מדי בדם במחזור הקפה שלי.

מצב הגן

המנגו שבגני כבר חדל פריו - לאחר שהציף אותנו בצונאמי של פירות. גם הגויאבה התותית בצד האחר של הגינה כבר סיימה להניב - כמו הפיטנגו בצדו האחר. הרימון, כרגיל בעונה זו, קורץ בפירותיו האדומים בפינה, מאחורי הפומלה, שמתפיחה את פירותיה.

בכל פעם, כשאני פותח את הטפטפות, אני עובר בגינתי מעשה בעל-בית, ונהנה למשש את הרימונים המתמלאים ואת הפומלות הגדלות. אפילו מלטף את הלימונים, שעוד מעט יבשילו כדי להעשיר את תבשיליי ואת סלטיי.

בבוקר, כשעורבנים, ירגזים ולפעמים גם שחרור וצופית באים לסעוד ליד מרפסתי - אני מתגעגע לקיפוד, שהפך את גינתי לביתו, והצהיל את נכדיי - עד שנעלם.

לסיכום השנה - תודה אישית

ממש על סף השנה החדשה פגשתי את פרופ' ר', רופאי, במחלקתו בבית-החולים אסותא בתל אביב לביקורת תקופתית. למרות שהפרופסור נטרד בבעיה אישית, הוא נותר חביב, ענייני ותומך מאוד. כעשור אני נועץ בו, ויש לי רק מלים חמות וטובות להגיד עליו על מחלקתו. יש רגעים בחיי חולה, ששום דבר לא ירומם את רוחו. באותם הרגעים ידע הפרופ' לאחוז בציצית ראשי ולהרימו מעל המים הסוערים.

לא מזמן עברתי טיפול ממושך במחלקתו. קבלת-הפנים בחיוך ובחמימות, הטיפול המקצועי, הדאגה והיחס האישי היו נהדרים. בתום חמישה טיפולים במחלקה הרגשתי, שמארחים אותי ולא רק מטפלים בי.

על כן חשוב לי להודות לצוות הנפלא, ולאחל, שכל הרופאים וארגוני הרפואה, שאני נצרך בעוונותיי לשירותיהם, יהיו כמותו וכמו מחלקתו.