לא נמניתי על מעריציו הנלהבים של חיים חפר. הוא כתב כמה וכמה פזמונים טובים אשר בצירוף ללחנים מעולים הפכו לשירים של כולנו. חפר גם ניפק לא מעט חריזה גרועה כמו "יש לי אהוב בסירת חרוב". איני מבקר ספרותי אבל דומני שלכנות את חפר בתואר משורר זה באמת קצת מוגזם.
חפר היה ונותר איש הפלמ"ח ודומה שהזמן עמד מלכת אצלו ב-1948 למרות כל מה שעבר ויצר מאז. לא בכדי היו לו אנשים רבים שהוא לא סבל (אשר כמובן לא השתייכו לפלמ"ח) אשר עליהם כתב בארסיות רבה, והם מנגד גמלו לו באותה המטבע. על השאלה למה פירקו את הפלמ"ח היו כאלו שענו שבעצם במובנים מסוימים הפלמ"ח לא פורק והשאלה האמיתית היא מדוע לא פירקו אותו.
הפלמ"ח - אותה "עדת נערים בני בלי שם" - הצמיח את החטיבות הלוחמות המעולות של מלחמת העצמאות ולקורבנן אנחנו חייבים הרבה כל כך. לעולם אין לשכוח את העובדה ש-1,168 לוחמי פלמ"ח נפלו במלחמת העצמאות מתוך פחות מ-5,000 לוחמים - איני סבור שאי פעם הייתה יחידה בצה"ל ששילמה מחיר דמים נורא כל כך. שיר הרעות של חיים גורי הוא בעיניי הסמל האמיתי לפלמ"ח - מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ כתב גורי ועלינו לזכור את הרבים שלא זכו לחיים בעת שאנו מלווים היום את זקני הפלמ"ח למנוחתם האחרונה.
מאידך-גיסא אין לעשות אידיאליזציה לעבר לא אידיאלי - הפלמ"ח כגוף מגובש ומתבדל דאג לכך שבעיקר זכרם של "בני הבלי שם" שנמנו על שורותיו ייזכר לדורות והייתה בו סלידה ברורה והתנשאות על כל מי ש"אינו משלנו", כלומר בעצם רובו של העם, לרבות אותם חלקים בתנועת העבודה שלא השתייכו לקיבוץ המאוחד.
ההתנשאות הזו היה לה המשך והיא התגלגלה בהמשך להיות התנשאותו של השמאל על כלל היישוב. היא גם המבהירה היום מדוע מצבו של השמאל הישראלי כיום הוא כפי שהינו. פעילי שמאל נלהבים שהכרתי טורחים להזכיר לכל מי שאינו מעוניין לשמוע, כי במוצאם הם צאצאי לוחמי פלמ"ח, משל היה מדובר במקבילה המקומית לספינת
מייפלאוור, שאמריקנים רבים כל כך מבקשים, מטעמי סנוביזם, להיחשב כצאצאי המתיישבים הראשונים שהפליגו עליה.
האמת על מניעת הכתר מיגאל אלון לא בכדי אנחנו יודעים הרבה פחות על חטיבות צה"ל האחרות שלחמו ב-48', חטיבות כרמלי, עודד, קריתי, עציוני, אלכסנדרוני ועוד. חטיבות שלרוע מזלן לא היו להן אנשי יחסי ציבור וצוותי הווי לספר סיפור תהילתן לדורות. כמובן שאין צורך להזכיר כי באוהלי הפלמ"ח רחשו סלידה רבה ללוחמים שבאו ממקום אחר, יוצאי הצבא הבריטי וכמובן לוחמי המחתרות שכלל לא נמנו על אנשי תנועת העבודה.
כאיש פלמ"ח היה חפר נאמנו הפוליטי של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, המפקד שבעיניי חבריו נועד להיות מנהיג המדינה, ורק בגלל אנשי זדון כבן-גוריון, דיין ופרס, שנואי נפשו של חפר, נחסמה דרכו של אלון ונמנע ממנו הכתר. האמת היא במידה רבה אחרת: יגאל אלון לא נועד ולא היה כנראה ראוי היה להיות הראשון - מבלי לגרוע ממעלותיו ומזכויותיו הרבות מאוד. לעניין זה ראוי להפנות לספרה המצוין של אניטה שפירא - "יגאל אלון: אביב חלדו".
הפלמ"ח פורק כיחידה צבאית אבל לא היה כל צו שמנע ממנו להפוך לכוח פוליטי דומיננטי, כפי שלא הייתה יד זדונית שמנעה מיגאל אלון את הכתר. הדבר נבע מהפוליטיקה הרגילה ומשורה של שגיאות היסטוריות של תנועתו של אלון - אחדות העבודה. בין השגיאות הייתה כזכור ההערצה לברית המועצות הסטליניסטית (עד 1954 - שנת הפילוג ממפ"ם) אבל לא פחות אי-היכולת להידבר עם ישראל האחרת.
כבר בכינוסי הפלמ"ח הראשונים, בהם חפר נטל חלק פעיל, היה ברור שישראל האחרת והעלייה החדשה אינן מוזמנות ל"פגישה שכזאת". החברים הוותיקים שרו שירי פלמ"ח, ו"היו זמנים", ואנו לא נשכח שבזכות אותם הזמנים יושבת עיר על המשלט ובעיר הזאת כבר לא זוכרים את ההיסטוריה ולא עוסקים בעבר. מי שהתעקש לעסוק בנוסטלגיה במקום להתערות בהווה, נגזר עליו שיחדל להיות רלוונטי.
