אין מה לקרוא

רקוויאם למעריב

כמו בטרגדיה יוונית הגיע מעריב לסוף דרכו, ומשם לא הצליחו לחלצו, אלא באמצעות שינוי חריף ביותר, שיצריך להיפטר מרוב הצוות, שהובילו אל התהום.

באמצע שנות השישים - כשהייתי כתב בשירות חובה בעיתון במחנה - הייתה בושה לשאוף להצטרף לידיעות אחרונות. מעריב היה העיתון הנפוץ ביותר וגם המכובד ביותר. בסוף שנות השישים כבר היה כבוד להגיד, אני כותב בידיעות; אך מעריב עדיין היה המכובד ביותר. נדמה לי שרק אחרי מלחמת יום הכיפורים נהפכו היוצרות, וידיעות החל להיות הנפוץ ביותר.

כשנשמעת סירנה של אמבולנס בתל אביב, אבלים בבית מעריב - אמרה הלצה בשנות השבעים - סימן שקורא שלהם נפטר, או קורא של ידיעות נולד. מכל מקום, מעריב הפסיד בתחרות, וקרס.

עיתון הוא בראש ובראשונה מוצר תעשייתי, שצריכים לדעת לייצרו, כדי שיוכלו לשווקו. מעריב היה מוצר פגום, ובחר אסטרטגיה לא-נכונה להתמודד מול ידיעות העולה: הוא ניסה להיות ידיעות. וידיעות התגבר על עיתון חדשות גם באמצעות אימוץ שיטותיו ותכניו הצהובים - עד שהגיע ישראל היום, והראה לכולם, שאפשר לקבל את אותן החדשות חינם. כלומר, אין טעם לשלם על מוצר נחות.

כיום אין מה לקרוא בידיעות ובמעריב כאחד. כלומר, אין סיבה לקנותם. את החדשות הטריות בין כה וכה ניתן לקרוא באינטרנט; תכנים אחרים - שהם היתרון הגדול של העיתונות הכתובה - אין שניהם מציעים לקורא הנבון. כפי שאמרתי לא-אחת: עיתון מזהם את הידיים ומטנף את המוח, או להפך.

כשקמה המדינה הופיעו בארץ עשרות עיתונים ועשרות כתבי-עת. כולם נכשלו בשני המבחנים החשובים: הם לא היו מוצרים ראויים, שאפשר לשווקם; ולפיכך, לא עמדו בתחרות מול הטלוויזיה מחד-גיסא ומול "האוייב" החדש - האינטרנט - מאידך-גיסא. כיום נותרו - בשוק הלא-חרדי - רק ארבעה יומונים, ששניים מהם בסכנת סגירה.

יש גם צד פוליטי לעניין. ידיעות בחר בקו שמאלני מתון, ומעריב עקף אותו משמאל - כאשר הציבור בארץ ימני ומסורתי. הרבה מאוד מאזוכיזם יש בציבור הישראלי, שרוכש בכספו עיתונים, המסיתים נגדו ונגד ערכיו. לכן, לדעתי, ולא רק בגלל החינמיות, הצליח ישראל היום, שמגיש תמהיל הרבה יותר ממורכז משני מתחריו. כשאתה מדפדף בישראל היום אינך תוהה האם רכשת את הביטאון העברי של הרשות הפלשתינית.

מעשה בזקן

אני בעל זקן, ששרד גם את רוב שירותי הצבאי. כמעט שאין לי תמונות מבגרותי ללא זקן בתצורותיו השונות. לכן, אני בעל עניין בכל הקשור בתרבות הזקנים בארצנו ובעולם.

פעם תספורת ותגלחת היו סימני ההיכר של חייל, ומנעו עריקה. עד היום בצבאות רבים אסור לגדל זקן - לעומת צבאנו, שמתיר לגדל זקן מסיבות בריאות, מסיבות דתיות ומסיבות אישיות.

הפסיכיאטר הרוצח מפורט הוד דורש להתיר לו לגדל זקן - במצוות דתו, שהתירה לו לטבוח בחפים מפשע. השופט הצבאי, שדן בעניינו הורה מזמן לגלחו בכוח, והדיון על הפקודה נמשך. בינתיים בצבא ארצות-הברית משרתים רק שני סיקים, שדתם אוסרת עליהם להתגלח ולהסתפר כל ימי חייהם, ורב אורתודוקסי אחד - אומנם במילואים - שמגדל זקן...

לכן, לא הבנתי מדוע התענה מח"ט גבעתי לזקנים של אנשיו, והורה להם לגלחם - בניגוד לפקודות מטכ"ל. ההוראה בוטלה אומנם (רק אחרי פרסומה בערוץ 7), אך היא והעובדה, שהמח"ט לא ננזף על חריגה מסמכותו, מלמדות היטב על האווירה בצבאנו, שאינו רוצה לכבד את חופש הדת של חייליו, ומתכוון לכפות עליהם את ערכיו.

והצבא הזה רוצה לגייס בכוח את החרדים, שאינם חפצים לשרת בו, תוך שהוא מתעמר בדתיים ובבני-ישיבה, שששים משום-מה לשרת בו. אולי דווקא רצונם לשרת מפחיד את העלית הצבאית.

כבוד לידיד

אל"ם ((מיל.)) מייק אלדר, ידידי, שערכתי כמה וכמה מספריו, היה תמיד שובב. גם כשהיה קצין בכיר בחיל הים, המשיך לחייך כשסערו הגלים, כשרעמו התותחים וכשנטשוהו לכאורה-ידידים. וזו, כנראה, הייתה הוכחה, שאינו רציני כלל.

כשפתח את פיו, וכתב את דברו - שיסו בו אנשי חיל הים את כל מערכת אכיפת החוק, שטרטרה אותו יותר מעשר שנים. קצינים רבים - ביניהם בכירים מאוד - פרקליטים וזנבות שועלים גויסו כדי להילחם באלדר; וההר לא הוליד אפילו צל של זנב עכבר. ניצחונו לא הוסיף למייק אוהדים, ורק הכניסו לרשימה המכובדת של פסולי-הופעה בצבאנו המסואב.

אלא שהתברר, כי מייק ממשיך לחייך. למרות מסע התלאות, ובין היותו סב מסור לבין היותו מטריד סדרתי, הדורש במפגיע, שלא רק שייעשה צדק, אלא שייענשו החַטָאים. על כך כמעט שהוכה לא-מכבר בכינוס (שהעדפתי להיעדר ממנו), כיוון שאמר את דברו, שלא כולם מעוניינים שיישמע.

כתבתי זאת, כיוון שמייק הקים לו אתר באינטרנט - כמו רבים, שרוצים להתבטא - והציב בו את סיפורו ואת שיריו. כל מי שחרד ליושרתה של המדינה, חייב לקוראו.

מזל טוב

התשיעית הגיחה לעולם, ואחיה מתרגלים ל"תינוקת". גם הוריה. אלבומי התמונות מתמלאים בקצב מהיר, וגורפים חיוכים. ואני - סתם סבא - מסתובב כמו תרנגול גאוותן, אוסף את התמונות, וממתין בקוצר-רוח לעשירי/ת.

לא טעה

מאז ומתמיד חגגתי את יום הולדתי לפי התאריך העברי. סקר מלמד, כי אני שייך למיעוט של פחות מרבע מיהודי המדינה. נזכרתי בזה כשהסתובבתי בקניון בצומת פולג, וכמעט שלא היו בו שלטים בעברית. פעם זו הייתה עבירה, ולא אישרו שלטים כאלה. היום זה חלק ממגמה של דה-יהודיזציה של המדינה, המשתלבת בייבוא הנמרץ של מסתננים מכל רחבי העולם.

ואני נזכר באחד, אשר גינצבורג, פקיד בחברת התה ויסוצקי, שבא לבקר בארצנו, ואחרי סיור היה לו חזון שחור מאוד של עתידה הרוחני של ההתיישבות בארץ-ישראל. את חזונו הוא פרסם במכתביו, "אמת מארץ-ישראל", וחתם עליהם בשמו הידוע, אחד העם. זה היה לפני יותר ממאה שנה, וגינצבורג לא טעה.

לקראת טיולי החגים

לקראת טיולי החגים מציע משה אשד מונח חדש - טיול מה-שפחות, שהוא טיול במינימום מאמץ אפשרי. המונח נשען על הדמיון המצלולי ל"טיול משפחות". קניתי את הצעתו.

דוח ביניים

לפני כחודש ציטטתי דיווח, שכתבת גלי צה"ל נסעה לשוויץ כדי לסקר כנס של הארגון השמאלני יוזמת ז'נווה, והתחנה אינה מוכנה לחשוף את מקורות המימון לנסיעה. לאחר שהאגודה לזכות הציבור לדעת התלוננה עליה למועצת העיתונות, התקשרה אילאיל שחר לאגודה, ו"ביקשה להסביר כי מקור המימון לנסיעה לא היה ארגון יוזמת ז'נווה, אלא מישלן קלמי-ריי, מי שהייתה נשיאת שוויץ, שנתנה את חסותה לאירוע".

"לדעת" לא קיבלה את התשובה. באתר יוזמת ז'נווה מוצג הכנס המדובר כאירוע מטעם הארגון. המימון שבא מטעם גברת קלמי-ריי אינו מכשיר, לטעם האגודה, את מימון הנסיעה, שהיה למעשה של יוזמת ז'נווה. הקשר ההדוק בין יוזמת ז'נווה לבין קלמי-ריי, סבורה "לדעת", יצר מצב של ניגוד עניינים של הכתבת, כאשר נסיעתה מקבלת מימון מגורם, המקדם את היוזמה.

ולנו מספרים אגדות-עם על צבא ממלכתי, כשיש לו תחנת שידור העוסקת בהסתה שמאלנית.