עוד מאמר שלעולם לא יתפרסם במעריב

התגובה של חבר עיתונאי מעריב לאמירות הקשות הללו היא אחת ויחידה: התעלמות מתנשאת. כאילו דברי התוכחה אינם נוגעים להם גופם, למשפחתם, ולאלפי המשפחות של כל עובדי העיתון התלויים בקוראים לפרנסתם. טרגדיות יווניות רבות מני ספור נכתבו על ה"היבריס" - חטא הגאווה, ההתנשאות והרהב. וכמו הגיבורים של טרגדיות יווניות, עד הסוף המר ימשיכו במעריב להתעלם ממה שאומרים להם הקוראים.

נדמה שבמעריב שכחו את הא'-ב' של העיתונות - ההבדל בין ידיעה, כתבה ומאמר: הם שכחו שידיעה היא דיווח על התרחשות, או על עובדה בודדת. אין תפקידו של הדיווח לשפוט או להעביר דעה אישית. תפקידו של הדיווח הוא להעביר עובדה, לשיפוטו של הקורא. אבל לא במעריב; שם יש מי שחושב במעריב שהוא יודע יותר טוב, שהוא צריך לחנך את הקוראים הנבערים, למשל, אך לא רק, על-ידי דחיפת "עובדות" מסוימות, והשתקה של עובדות אחרות.

עוד משהו מלקחי בית הספר לתקשורת: כתבה אוספת מספר עובדות שחלקן יכול שהתפרסמו כידיעות בודדות כדי להצביע על תופעה. אבל, לא במעריב! שם, כל כתב זב חוטם, וכל כתבת מתחילה פליטת "במחנה", רואים לעצמם זכות וחובה קדושה לחנך את הקורא הנחות, בידיעות שהן בעצם מאמרי דעות, בכתבות שהן בעצם הטפות ושטיפות מוח.

מחנה הימין-מרכז כבר רוטן שנים על הטיה. אבל, בדיקה מגלה שההטיה הזו אינה שמורה לעניינים מדיניים-פוליטיים בלבד, וממש לא רק למאמרי דעות! במאמר הקודם, המאמר שהבטחתי לכם שלעולם לא יתפרסם במעריב, הצבעתי על בילי מוסקונה-לרמן, שכל שבוע, במסווה של "כתבה", מנסה לקדם אג'נדות תימהוניות, שמאלניות הנגועות בשנאת גברים ובקיצוניות.

בכל חצר מלך היה ליצן, ובכל כפר יש שוטה הכפר. מותר לכן שיהיה גם בעיתון רציני איזשהו קוריוז לשם שעשוע. אפילו דעות מוזרות כמו אלו של בילי מוסקונה-לרמן המהללות קידום של השתמטות מצה"ל, פעילות של מחסום וואטש, ועוד כמה דברים קיצוניים, יכולות להתפרסם מדי פעם. הבעיה היא שזה לא מדי פעם, אלא כמעט מדי שבוע, והבעיה הקשה הרבה יותר היא שדברים אלו אינם מתויגים לכל הפחות "מאמרי דעה" (על-אף שסילופים ופרופגנדה הם השם הראוי), אלא כ"כתבה".

אנו רוצים לקרוא ב"כתבה" מידע אמיתי, מידע שהוצלב, נבדק ואומת מכל צדדיו. זה לא מה שנמצא אצל מוסקונה-לרמן. וכשאנו מגלים שה"מידע" שמעבירה מוסקונה-לרמן בחסות המכובדת של מערכת מעריב, לאו מידע הוא, אנו מבינים שמשהו לא בסדר. שמישהו מנסה לעבוד עלינו, ושמישהו מזלזל בנו.

הזלזול הזה אינו בא מצידה של בילי מוסקונה-לרמן המסכנה, שכנראה, מה לעשות, הגנים שלה מתוכנתים לשנאה ולהסתה. הזלזול הזה הוא מצד המערכת, שאינה מתייגת את דברי הבלע של מוסקונה-לרמן, וה"עובדות" שהיא מביאה ככאלו שלא נבדקו בסטנדרטים עיתונאיים רגילים. הזלזול הזה הוא מצד מי שמאפשר תיוג של פרופגנדה קיצונית, כ"כתבה" עיתונאית לגיטימית.

וכן, הזלזול הפושע הזה הוא מצד מערכת העיתון שבמקום לאזן, היא ממש סותמת את פיו של האב השכול שאיבד את ילדו היחיד, כאשר מוסקונה-לרמן כותבת מאמר נוטף סכרין בזכות האם הרוצחת!

צריך לומר גם מילה טובה בזכותה של מוסקונה-לרמן. יש אומנם לא מעט כותבים מסוגה במעריב. פשוט צריך לעיין בטוקבקים ולדעת מה חושבים הקוראים על הכותבים הללו. יש כנראה הרבה מתחרים למוסקונה-לרמן במעריב: הנה כמה שמות: ליאת שלזינגר, יעל פז-מלמד, עמיחי אתאלי... ובכל זאת, נדמה שמוסקונה-לרמן, על-אף שהיא מצויה כנראה בסופה של הקריירה העיתונאית, היא ה"מוצלחת" ביותר בקלקול התבשיל של מעריב.

את מוסקונה-לרמן וחבריה לא ניתן לתקן בעתיד הנראה לעין. אבל, למעריב החדש תהיה תקווה רק אם הוא יחזור למקורות וידאג לאבחנה בין ידיעה, כתבה ומאמר לקידום אג'נדות מסויטות, ואם הוא יזכור את מה שכתב אחד המגיבים, "...שתפקידו של עיתון הוא לסקר את המציאות באורח אובייקטיבי עד כמה שניתן, להביא מידע אמיתי, מלא, נכון ולא מוטה, וכמובן לתת פתחון פה למגוון דעות ועמדות".