"מטה דוד" אתגר לאומי, מצע לדיון
לשיטת המשטר הדמוקרטי יתרונות רבים ממגבלותיה, מה שמאשש את זכות קיומה כטובה יותר מכל שיטה אחרת.
על-אף זאת אין המדובר "בתורה מסיני", והראייה בשינויים המוכנסים בה מעת לעת. אלא שרובם אם לא כולם, מוכוונים להבטיח יציבות/ עמידות למשטר הנבחר. בעוד איכות תפקודו של הממשל, נמדדת תמיד על-פי "מבחן התוצאה" השלטת בישראל - שמטבעה מונעת הבחנה בסיבות שגרמו להשגתה, לרבות איתור ומימוש לקחיה. כך שבליית לקחי אמת, נוטה הציבור לאמץ הסברים מהבטן, ופתרונות שבסיסם בכשל אנושי, מנהלי/ארגוני, ומדיני.
והרי ידוע כי פעילות הממשל, נסמכת ותלויה במנגנון קבוע המאייש ומפעיל את משרדי הממשלה. מה שמבאר כי בחינת תפקודה של ממשלה בניהול השוטף, איננו מדויק ולעיתם רבות מדי גם לא רלוונטי. משום שלאחר קביעת סדר קדימויות בחלוקת המשאבים, כביטוי לתפיסות עולם: אופני חלוקתם ומימושם מותנה במנגנוני הביצוע, המתקשים אצלנו (בלשון המעטה) לבצע את תפקידם כהלכה.
לפיכך ניתן לקבוע כי העצמת העלויות הנדרשות למימון פעילות הממסד, במקביל לצמצום השירותים לאזרח, הנה בחזקת היפוך היוצרות, משמע: הממשלה והמנגנון שתכלית קיומם כאמצעי לשרות האזרח, הופך לאט אך בהתמדה, למטרה בפני עצמה.
יוצא מזה כי האזרח שלכאורה מהווה את הריבון במשטר הדמוקראטי, מוכה פעמיים. באחת, נאלץ לשאת בנטל כספי מתעצם, ובשנייה - הופך בעל כורחו למשרת הממסד.
מה שמביא לשחיקת אמון הציבור במערכת הפוליטית ולהעצמתו, פועל יוצא מביורוקרטיה בלתי נסבלת במשרדי הממשלה, וכשלים במערכות הסמך (כמו צה"ל, משטרת ישראל, נמלי האוויר והים) שבשליטתה.
לא בכדי מהווה תקלה אחת לאחר קודמתה, הוכחה לחולשתה (ללא הבדל בצביון הפוליטי ) של מערכת הניהוג הלאומי. אך כפי שמסתבר אין די בזה, כדי להניע את הציבור להידרש לחקר התופעה באופן מעמיק ויסודי.
במקומה, שלטת פרשנות "בגרוש" של התקשורת האקדמיה והממסד הפוליטי, בהצבעתם בשוגג על מקורות הפגע: כשיטת בחירות קלוקלת, במנהיגות רופסת, בביורוקרטיה מכבידה, בקשיי תקציב, ובהעדר פתרון מדיני כמזור.
מה שהפך את ישראל למעין "מעבדת ניסוי", העוסקת ללא הרף ביצור רפורמות הקורסות בזו לאחר קודמתה.
צא וראה: את הקמתם וקריסתם של "מפלגות מזור" (נוסח ד"ש, צומת, שינוי, גמלאים) שנעלמו ללא כבוד לאחר קדנציה אחת או שתיים.
את שינוי שיטת הבחירות לכנסת ולרשות ממשלה, שקרסה למרותה כוונות הטובות של ההוגים והתומכים בה.
בצמידות וכפועל יוצא מהשאיפה לתקן, עומדות "רעות משנה" כמו: הרפורמות בחברת החשמל, המצויה על ספם של כושר יצור ועמידות כלכלית. כמותה הרפורמה בנמלים, שהביאה לשליטת יתר של הועדים. הרפורמות במערכת החינוך, המתבצעות בזו לאחר קריסת קודמתה. שינויים מבניים במשטרה שאין ביכולתם למנוע את הפשע ברחובות. צבא שאין לכאורה ביכולתו, לעצור את עלייתו של רף האיום. ויבוש גינות והעדר מים לחקלאות, כתוצאה מרשלנות הממסד בפיתוח מקורות מים.
מה שמוכיח כי כוונותיהם הטובות של יצרני הרפורמות, השיתו עלינו "עוילם גוילם" המזין את עצמו על חשבון הציבור, ובעצם כך קם על יוצרו.
לכאורה מערכת הביקורת הלאומית המכונסת במסגרת משרד
מבקר המדינה, הייתה אמורה כבר מזמן, להצביע על נקודת התורפה בעשייה הלאומית. זו שרובה ככולה, מצויה בחיבורים שבין מערכות המשנה, משמע: בין משרד ממשלתי למשרד אחר, ואו בין חיל האוויר לצבא היבשה, וגם בין חיילות היבשה לבין עצמם, וכדומה.
ראה (למשל ולשנינה) את אסון הכרמל: והרי אילו עמדה לידינו מערכת יעילה של בקרה וביקורת, שהייתה מכילה בתוכה גם את "צומתי השילוב" בין גופי הפעולה. מובטח היה כי הכאוס שהתחולל היה (כמעט) מתאפס: משום איתור מבעוד זמן (כמצוין בדוחות המבקר, שקדמו לאסון ) של חוסרים, כמו מגבלות אמצעי כיבוי בכמות ובכשרות טכנית, ושקלולם בתוכניות ההפעלה. וכנלווה לאלה היה המבקר מנחה לחזק את "צמתי החיבור" בין גורמי הפעולה, באמצעות תרגול מקדים לשלוב הכבאות, מד"א, משטרת ישראל, והרשות המקומית.
מה שהיה מביא כבר בתחילת האסון להקמתו של חפ"ק מיומן, לבידוד אזור השרפה, לפינוי הכבישים כדי לאפשר את פעולתם של רכבי הצלה, וגם לאשר לאחרים על-פי שיקול דעת להיכנס לאזור המוכה- וגם זאת לאחר תכנון, הנחיות, וביקורת מקדימה לכוחות התגבור.
אלא שמוסד מבקר המדינה חושב ופועל בדיוק כמו נשוא נחקריו, בלי דעת לגלוי לעין כל - שם משתקפת איכות תפקודית גבהה של תתי יחידות בפני עצמם, הגבהה בעשרת מונים ואף יותר מאיכות תפקודה של מערכת האם.
מה שמעיד על פגע רע באופני ניהוג המדינה, ובחסרונה של מערכת ביקורת המתנהלת כסומא בערפל.
לא בכדי באין מיומנות בניהול המדינה, השתלטה הדברת "בבחינת אני אמרתי". וככזו, שהפכה אצלנו לראש ולעיקר.
זאת הסיבה לכך כי שדרנים וברברנים מהשורה, שבעברם הצטיינו באמצעי התקשורת. נתפסים בישראל כמשיחים, ולו רק משום החסך הלאומי בהבחנה: בין הצגת רעיון וניסוחו, למעשה עצמו ובעיקר ליכולת הגשמתו.
כך שניסיונם ערב הבחירות של "המשיחים התורניים" והמפלגות, לציין את המייחד/ ואו המפריד ביניהם, כמו: סדרי קדימות בחלוקת התקציב, יושר אישי, סגירת פערים, והסדר מדיני - נתפס כסיסמאות שאין מחויבות/ ואו מיומנות למימושן.
מנגד, העתקת הדיון הציבורי לעשייה עצמה. משמע: בחינת תפקודם של כל מערכות הפעולה הלאומיות והפקת לקחיהם - יצביעו ללא ספק, כי המקור לחוסר משילות, מתאפשר מחוסר תאימות (קורלציה) בין משרדי הממשלה ויחידות הסמך למגוונם.
ללמדך, כי במקום פתרונות/ יעדים המשמשים את המפלגות לצורכי בחירות, ראוי ואף הכרחי להתמקד ביצירת כלים של ממש להשגתם.
ואכן, רק אם נשכיל ולו להרף ( כשנתיים) להעתיק את הדיון הציבורי מהאידיאל (מהלך מדיני, שוויון חברתי,ואחר) לגיבוש אמצעים הנדרשים להשגתו, יזכה הציבור ברווח כפול:
הראשון, יעמיד לידו מערכת ציבורית יעילה וממוקדת, לניהול המדינה.
ובשני, יזכה להסכמה לאומית, החיונית כל כך לחיזוק יכולת העמידה.
יעדים אלה אינם ברי השגה, זולת אם נאגור מסה אלקטוראלית, בעוצמה שתאפשר לנושאי דגל השדרוג להקים את הממשלה.
משכך יקרה תיוחד הממשלה בהרכבה: שם כל/רוב שרייה יבואו מתחומי האקדמיה ומהמגזר העסקי, וביעדיה: שימקדו רובם ככולם, בשדרוג מערכות השלטון.
בעוד נבחרי המפלגה בכנסת, יתמקדו בחקיקה ובקשר ישיר עם בוחריה.
הפרדה שכזו תנטרל את העוקץ הפוליטי ההרסני, ובכך תאפשר לממשלה להתמקד: בהשרשת האחריות האישית כדבר שבשגרה, חליף להטלתה הנקודתית בדיעבד בידי וועדת חקירה ממלכתית.
ובהקמת מערכת יעילה של בקרה וביקורת המהווה תנאי להתייעלות ולהכפלת תפוקת משרדי הממשלה ומערכות התמך. מה שיביא לביטחון אמיתי מבית ומחוץ, לתשתית אמיתית לאיכות חיים, ולתחושה ממשית על היות הציבור ריבון בישראל הדמוקראטית.
סוף דבר, ופתח לתקווה
לרבים מאתנו הנמנים על המחנה החילוני ציוני, מהווה העשייה בשישים וחמש שנים של עצמאות, סיבה ומקור לגאווה לאומית. אלא שמעבר לתחושת ההישג המרשים עלינו להתייחס לניסיון הלאומי הצבור, ולהפנים כי לקחיו לא הופקו - למרות מחירי העתק, אותם שילמנו בדמים ובדם מעל ומעבר לנדרש.
רק באיתורם והפקתם כהלכה נתן יהיה להביא את הפוטנציאל הלאומי ל"תפוקת על". שווה ערך להררי זהב כסף ויהלומים שאינם בנמצא, בעוד שמיצוי הלקחים נמצא בהישג יד.
על כן, במקום לנהות אחרי להג של דברנים מקצועיים, להכות על החזה בבחינת אשמנו, להתלונן על מיעוט משאבים, ולחלופין לאבד תקווה.
חובתנו כחילונים ציוניים, לעשות מעשה, משמע: להתארגן כתנועה חילונית ציונית, בצמוד לציונות הדתית, וביחד להביא לכדי מיצוי את הניסיון הצבור ולהפיק כהלכה את לקחיו - מהיות הפקתם מעשה ציוני, שלעת הזו אין חשוב ממנו.
