רומני בקרב בלימה

מבט חטוף אל רשימת המדינות המתנדנדות ימחיש זאת: בעוד שבמערכות הבחירות בשנות ה-60 בערך כשלושים מדינות נחשבו מתנדנדות, מאז המספר הלך וירד בהדרגה, עד שכיום כעשר מדינות בקושי מצויות במשחק. רק כשישה אחוזים מהאמריקנים שמתראיינים לסקרים השונים משיבים שהם עדיין מתלבטים בין אובמה לרומני, ומתוכם רלוונטיים באמת רק אלה המתגוררים במדינות המתנדנדות. במילים אחרות, הקרב התעמולתי כולו מתמקד מעכשיו ועד ליום הבחירות סביב מעט יותר מאחוז אחד מהבוחרים. במקביל מתקיים עוד קרב חשוב לא פחות - היכולת הארגונית של כל צד להביא לקלפיות שיעור גדול ככל האפשר של בוחרים המזוהים כתומכיו במאגרי המידע של הקמפיין.

מערכת בחירות אמריקנית, גם כשהיא פחות צמודה, מאפשרת למועמדים מרחב קטן מאוד לטעויות, ורומני כבר ניצל את רוב המרחב שלו – אם לא מעבר לכך. התרבות הפוליטית בארה"ב רגישה בהרבה מזו הישראלית לאמירות ולפליטות פה של מועמדים, עד שרבים מתלוננים שאת הדיון הציבורי בסוגיות המהותיות החליפה תחרות פרועה של תפיסת המתמודדים בהתבטאויות לא מוצלחות ("Gotcha Contest"). אך גם אם הם אינם הוגנים אלה הם כללי המשחק, והאמירה האומללה של רומני, שמלכתחילה "נחשד" בהיותו מולטי-מיליונר מנוכר, אפשרה לדמוקרטים להכריז מעל כל במה אפשרית: "תפסנו אותך!"

"אם הרפובליקנים לא ינצחו את הבחירות האלה, אפשר לסגור את המפלגה", הכריזה לא מזמן בתסכול שדרנית הרדיו השמרנית לורה אינגרם. היא התכוונה לכך שמבחינת המצב האובייקטיבי, כל התנאים בשלים להחלפת נשיא מכהן. דמותו של אובמה מסמלת את הפער העצום בין הכישורים הדרושים כדי להיבחר לעמדת משילות לבין אלה הדרושים כדי למשול מהעמדה הזאת לאחר הבחירה. אובמה מתפקד כמועמד מצוין גם בקמפיין הנוכחי – על כך אין איש חולק. אבל גם מעריציו הגדולים ביותר מהססים לפני שהם משתמשים במילה "הצלחה" כדי לתאר את כהונתו כנשיא. לעומתו רומני, שכהונתו כמושל מסצ'וסטס נחשבה מוצלחת יחסית, הוא מועמד אפור, קר ומנוכר כמו יום סתיו סגרירי בבוסטון. ואם זה לא מספיק, רומני מתעקש, פעם אחר פעם, לירות לעצמו ברגל.

אולם מעבר להיותו מועמד מגושם ומעבר לעובדה שהבוחרים כבר "נעולים" ברובם המכריע, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת כעת לפני רומני היא אפקט הנבואה שמגשימה את עצמה. כאמור, מבחינה מתמטית המרוץ עדיין פתוח לחלוטין, אך ככל שיותר ויותר עיתונאים, ואפילו עמיתים פוליטיים, ידברו על כך שסיכוייו לנצח הולכים ומתפוגגים, גדל הסיכוי שגם המצביעים יחושו כך. במצב כזה המתלבטים, בהתאם לטבע האדם, יצטרפו לצד שבתודעתם נראה להם שהולך לנצח, ויהפכו אותו לכזה גם במציאות.

מבחינת הרפובליקנים יש כמה סימנים מדאיגים בהקשר הזה. התקשורת האמריקנית, שמלכתחילה רובה מוטה לטובת אובמה, עדיין אינה מספידה את רומני אך בהחלט משדרת את התחושה שרק נס יציל את הקמפיין שלו. התחושה הזאת מתחילה לתפוס אחיזה גם בקרב פוליטיקאים, פעילים ותורמים רפובליקנים. כך, למשל, בארוחת ערב של תורמים שנערכה בניו-יורק כמה ימים לאחר פרסום הקלטת פנה אחד המשתתפים לחבריו לשולחן, שכל אחד מהם תרם בין 2,500 ל-50 אלף דולר. הוא שאל אותם מי מביניהם חושב שרומני ינצח בבחירות. אף אחד מעשרת הנשאלים לא השיב בחיוב.

המטה של רומני מודע לבעיה הזאת, ולכך שהכסף יפסיק לזרום אם התורמים יחושו שאבד הסיכוי לנצח. לכן, המועמד וצוותו ערכו מרתון של שיחות הרגעה לתורמים הגדולים, והפצירו בהם להמשיך להזרים לקמפיין כסף. לעת עתה קרב הבלימה הזה הסתיים בהצלחה, והצ'קים ממשיכים להגיע בקצב משביע רצון, אך תקלה נוספת עלולה למוטט את הקמפיין באופן סופי. חזית נוספת של קרב הבלימה מנהל רומני במדינות המתנדנדות, שברובן פתח אובמה פער של כמה אחוזים. במשך כמחצית מהשבוע שעבר בילה רומני בסיור אינטנסיבי באוטובוס ש"חרש" את אוהיו. כחלק מאסטרטגיה חדשה של הופעות משותפות התלווה אליו פול ראיין, לאחר שכמה וכמה רפובליקנים בכירים מתחו ביקורת על מנהלי הקמפיין, שלטענתם אינם עושים שימוש מספיק בשותפו הפופולרי של רומני למרוץ.

אם עדיין יש לרומני סיכוי לנצח, הרי שלסיכוי הזה קוראים קרל רוב. האסטרטג הפוליטי האגדי של הנשיא בוש חולש בבחירות הללו על מערך עמותות פוליטיות (Super PACs) שמזרימות לקמפיין הרפובליקני מאות מיליוני דולרים. אבל הוא לא מסייע רק לרומני – העמותות שלו מממנות גם את מאבקיהם של חברים בבית הנבחרים וסנאטורים רפובליקנים המצויים גם הם בעיצומן של מערכות בחירות. כל עוד רוב, שרבים בביצה הפוליטית בארצות הברית מייחסים לו כוחות כמעט מאגיים, נמנע מלסגור את ברז המזומנים של רומני ולהעביר את כל משאבי ה-Super PACs שלו לטובת הקרבות המשניים בקונגרס (כפי שעשה מנגנון המפלגה הרפובליקנית ב-1996, כשראשיו הבינו שהקרב של בוב דול נגד ביל קלינטון אבוד), הוא מאותת שהוא עדיין מאמין שלמועמד הרפובליקני יש סיכוי מעשי להגיע לבית הלבן. בינתיים, קרל רוב, שהנדס את כל ניצחונותיו של בוש מאז רץ לתפקיד מושל טקסס בתחילת דרכו הפוליטית, ממש לא נראה או מתנהל כמי שוויתר על הקרב הנוכחי.

כמו-כן, שלושת העימותים בין המועמדים לנשיאות (בנוסף לעימות אחד בין המועמדים לסגנות) עדיין לפנינו, והרפובליקנים תולים בהם תקוות רבות – בעיקר בראשון מביניהם שייערך בשלושה באוקטובר בדנבר, קולורדו, ונחשב לחשוב ביותר. דווקא בגלל שאובמה נתפס בתודעה כ"דיבייטור" ("מתעמת") כריזמטי יותר, לרומני יש סיכוי להפתיע. האמת היא שהנשיא הוא אכן דיבייטור לא רע, אך את הקסם המפורסם שלו הוא מצליח להעביר בעיקר בנאומים שהוא קורא מהטלפרומפטר. לדעת רבים, בעימותים שנערכו בפריימריז של הדמוקרטים ב-2008 הפגינה הילרי קלינטון עליונות על אובמה, או לכל הפחות - הנשיא לעתיד לא הצליח להתעלות עליה. בנוסף, הרפובליקנים בונים על זה שאובמה מגיע "חלוד" יחסית לאחר ארבע שנים שבהן לא השתתף בעימות טלוויזיוני, בעוד רומני השתתף בכ-20 עימותים במהלך הפריימריז המתישים של הרפובליקנים, וברובם הגדול הפגין יכולת טובה. בשבועות האחרונים הוא בילה שעות ארוכות בלימוד החומר ובעימותי דמה רבים, שבהם ייצג את אובמה הסנאטור רוב פורטמן, שנחשב אחד הרפובליקנים החריפים ביותר בקונגרס. ועדיין, ההיסטוריה מלמדת שברוב המקרים לא הצליחו העימותים לחולל תפנית מהותית במרוץ, למרות תשומת הלב הרבה שלה הם זוכים בכל מערכת בחירות.

את התקווה לשינוי תולים הרפובליקנים במקרי עבר בהם התחללו מהפכים גדולים בהרבה אפילו בשלבים מאוחרים יותר של הקמפיין. הדוגמה המועדפת על תומכיו של רומני היא זו של 1980, אז הצליח מועמד שקרא תיגר על נשיא שלא השכיל לאושש את הכלכלה ולסלק אותו מהבית הלבן. באמצע אוקטובר עוד פיגר רונלד רייגן בפער של כשמונה אחוזים אחרי ג'ימי קרטר, וכשלושה שבועות לאחר מכן הביס אותו בפער של כמעט עשרה אחוזים.

אבל רומני הוא לא רייגן נוטף הכריזמה, שבטרם נכנס לפוליטיקה היה שחקן מצליח בהוליווד; וגם אובמה אינו בדיוק בן דמותו של קרטר, אף שהקמפיין הרפובליקני אוהב להשוות בין השניים כדי לנגח את הנשיא המכהן, שכן קרטר נתפס בתודעה הציבורית כנשיא כושל. את הנקמה שלו, אולי, השיג קרטר הקשיש לפני כשבועיים: היה זה נכדו, ג'ימי קרטר ג'וניור החמישי, שאיתר את הקלטת האסונית מבחינת רומני, הדליף אותה לעיתונות ואולי הנחית מכת מוות על תקוותיו של מי ששואף לעבור לבית שממנו סולק סבו לפני 32 שנים.