את מלחמת יום הכיפורים לא יכלו למנוע - כיוון שלמצרים היה חשוב לגאול את כבודם, שחיללנו מאז תש"ח - ובעיקר, במלחמת ששת הימים. גאולת הכבוד המצרי הייתה אחת ממטרות מלחמותיהם בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
גם אם אפסיד במלחמה, שיופעל בה נשק הנפט, אמר אנואר סאדאת - סיפר לי עיתונאי בכיר אמריקני, שביקרוֹ בתחילת 1973 - המלחמה ונשק הנפט יניעו את המעצמות לפתור את בעיית המזרח התיכון. ובארץ צחקו על דבריו, ולעגו לו - ממומחי המחלקות לחקר המזרח התיכון ועד אחרוני הלבלרים במשרד הביטחון.
סאדאת אמר, שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים על חציית התעלה, ובירושלים שאלה ראש הממשלה איך יסתכל בעיני אימותיהם. סאדאת הקריב כארבע מאות מחייליו על הצליחה עצמה; והיכן המבטים של אלפי ההורים הישראלים, שבניהם נהרגו ונפצעו במלחמה באשמת ממשלתה?!
שינוי המצב היה היעד האסטרטגי של מצרים. שמירה על הקיים ומניעת מלחמה חדשה הייתה האסטרטגיה השמרנית של ישראל. אבדן ההרתעה הישראלית (בעצם פרוץ המלחמה); תמונות הניצחון של ההישגים הקרקעיים של המצרים ושל הסורים בימיה הראשונים; מאות שבויים ונעדרים (ובעיקר, תמונותיהם); שבירת החוסן הישראלי; אלפי הרוגים ופצועים - מחיר הדמים הישראלי וההישגים הקרקעיים המצריים בסופה הביאו ניצחון לערבים במלחמה - גם אם כוחות צה"ל עמדו רגע מול קהיר ומול דמשק, כמו האומלל שתפס את זנב הדב, וצורח, שיצילוהו.
בסיכומו של דבר, החזרנו את כל סיני, את קוניטרה ושני מוצבים בגולן (גילוי נאות: השתתפתי בהחזרת המוצבים הללו). וכידוע, מעולם לא היה צבא מנצח, שסיים מלחמה במצב קרקעי גרוע מאשר בתחילתה.
למרות האמונה המקובלת בישראל, הובסנו במלחמת יום הכיפורים, והתבוסה מחקה את מעט ההישגים הקרקעיים, שהיו במלחמה, וגם את הניצחון הכביר של
חיל הים בקרב הימי.
תבוסתנו התחילה בעיצומה של מלחמת ההתשה (גם בה נוצחנו - ולכן, נקברה בתהום הנשייה, ואיננו מזכירים אותה). מלחמת יום הכיפורים הייתה כמעט חזרה מלאה על מלחמת ההתשה בזמן קצר ביותר - שמונה עשר יום במקום יותר משלוש שנים. מצרים יצאה ממלחמת ההתשה מנצחת ונחושה לצאת לעוד מלחמה.
מה המיט עלינו את התבוסה ביום הכיפורים? ראשית, הדג מסריח מראשו. צבאנו לקה ברמה נמוכה של פיקוד, שרובו התקדם כתוצאה מנאמנותו למפלגת השלטון ולמפקדיו ולא בשל כישוריו. הפיקוד הצבאי הישראלי אינו מסוגל (עד היום!) להפיק לקחים ממלחמות העבר ולא ממלחמות של אחרים, וגם אינו רוצה. במקום מחקר וחשיבה, הוא מעדיף פוליטרוקים ומשוררי חצר, שיזמרו לו על גבורתו ועל הצלחותיו, ויערכו לו אלבומי ניצחון.
מאז מלחמת סיני לא הפיק צבאנו לקחים ממלחמותיו, ונכשל ברוב העימותים הקרקעיים. אפילו במלחמת ששת הימים לא היו הצלחות מזהירות בלוחמת היבשה - פרט לקרב המופת באום כתף - למרות שברוב הזירות זינב צבאנו בגיסות נסוגים. הלקחים לא הופקו, וכתוצאה מכך צוידו הלוחמים בנשק בלתי-ראוי, וצבאנו לא התאמן כיאות, ולא הכין את יחידותיו ואת ארגונו לקראת העימותים הקרֵבים. כך, יצאו הרובאים לקרב עם עוזים ועם רובים FN(רומ"טים ומקלעונים) נחותים - מול קלשניקוב, שהוא רובה סער מעולה.
המצרים והסורים הרוו בנשק נ"ט מתקדם את מערכיהם, וצבאנו הסתפק בתול"רים, בבזוקות ("צינורות השקיה", קראו להן הרובאים) ובררנ"טים חסרי-כל-תועלת. למצרים היו חטיבות ארטילריה בדיוויזיות, ובקו התעלה (שהוחזק על-ידי אוגדת סיני 252) היו בפרוץ המלחמה רק כתריסר תותחים וכמה מרגמות מול שתי ארמיות (חמש דיוויזיות) צולחות. ולא נדבר על "רצח החי"ר", שהפקיר את הטנקים הישראלים עירומים ללא חי"ר, ללא הנדסה וללא סיור; ועל אי-יכולת מפקדי השדה להזמין סיוע ארטילרי ליחידותיהם.
תקלה חמורה בכל תולדות צה"ל הינה התעלמותו מקְרב ההגנה. מעולם לא התאמנו יחידותינו בצורת קרב חשובה זו. כך, במשחק המלחמה 'איל ברזל' (קיץ 1972) צלחו המצרים את התעלה, ונהדפו בדרך נס ("דאוס אקס מכינה"), שהמציאו מנהלי התרגיל, כדי שכוחותינו יוכלו לבצע את זממם, ולצלוח את התעלה.
נשענו על ארטילריה מעופפת באוגוסט 1970 למדנו, ש"הטיל כופף את כנף המטוס", כאמרתו השנונה של עזר ויצמן. קיבלנו שיעור נוסף בנושא כשהמצרים הפילו מטוס סטרטוקרוזר במשימת לוחמה אלקטרונית מעל קו החת"ם בעומק מערב סיני בספטמבר 1971. הגולן וסיני היו לאזורים מוכי-טילים (אמ"ט). הגדרתם לא שינתה את תורת הלחימה ואת בניין הכוחות, שנשענו על "ארטילריה מעופפת" ולא על תותחים ועל הנדסה. מטוסינו, שבאו לסייע לכוחות הקרקע במלחמה, התנפצו, כצפוי, על חומת הטילים.
ועוד משהו מוזר: כלקח מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968, נקבע, כי כל תרגיל גדול בצד המצרי, או הסורי, יכול להוות קרש קפיצה למלחמה. הדוח המפורט, שנכתב והופץ למטכ"ל וליחידות, נשכח בין כסה לעשור תשל"ד.
ואפשר להזכיר את מחדלי האפסנאות, שהוציאה לקרב מימ"חים ריקים, עוצבות בלתי-מצוידות, ללא סרבלי-מגן ובלי משקפות וללא תחמושת קלה. טנקים נשלחו לחזית על שרשרותיהם, בלי מקלעים ובלי ציוד אופטי, מול טנקי האויב וחייליו, שצוידו באמצעים לראיית לילה. בכל הצבא היו כמה עשרות נגמ"שים, והשאר נעו על זחל"מים מיושנים, שלא נתנו כל הגנה ליושביהם, נעדרו כושר עבירות, והתקשו להשתתף בקרבות.
מיתוס הניצחון ובנוסף, אלפי חיילים קרביים ישבו כל המלחמה באפס-מעש במחנות עורפיים, כיוון שצבאנו לא ידע מה לעשות עמם אחרי שגויסו - למרות האגדה העירונית, שיחידות שיוועו ללוחמים - ולאף אחד במטכ"ל לא היו התבונה והאומץ לשחררם לבתיהם.
אפשר להמשיך לפרט את כל הליקויים, ההחלטות השגויות והטעויות. כולם הועלמו בלהט הרצון למחות את מה שאיתרע לנו במלחמה, ולשכתב את מהלכיה ואת תוצאותיה.
ועדת אגרנט, שחקרה רק את שלושת הימים הראשונים למלחמה, נועדה למרוח את כל הכישלונות ואת כל המחדלים, ולכסות עליהם. כשיצאה לדרכה, כבר הכינו לוועדה שני שעירים-לעזאזל דשנים - אלוף אלי זעירא ואגף המודיעין מחד-גיסא ואלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, מאידך-גיסא. על כתפי שניהם העמיסו את כל מדווי הצבא, כדי שראשיו יוכלו לרחוץ בטוהר כפיהם, ולהיטהר. באמצעות ועדת אגרנט יכלו ראשי הממסד הביטחוני וראשי הממסד הפוליטי להתעלם מתוצאות המלחמה ומסיבות מחדליה, ולייצר מיתוס ניצחון, שזקף בקושי את קומת הישראלים.
אלמלא כן, מפולת השלגים, שהניעו הפגנות המחאה של מוטי אשכנזי ושל חיילי המילואים, הייתה עלולה לסחוף את המדינה, ולערער את יסודותיה של העלית. בנוסף, אם ניצחנו, הרי אין סיבה לחקור את המלחמה, ולהפיק ממנה לקחים, שיחייבו שינוי יסודי בצבא ובהתנהלותו.
