הליכוד - על הדבשת ועל העוקץ

הדבשת

אף אחד לא נפל מהרגליים השבוע כאשר התבשרנו שחבורת ההזיה הלאומנית, ובתוכה גם הרב משה פייגלין (האיש המשפיע במרכז הליכוד ומי שהצליח להביך את המלך נתניהו בישיבת המרכז האחרונה), עלתה על הר הבית, ונעצרה בחשד שהתפללה שם.

כדי להוציא ספק, אין לי דבר כנגד זכות הפולחן של כל אדם, מכל דת, צבע ומין, על הר הבית (או בכל מקום אחר לצורך הענין). בדיוק להפך. בחזוני אני רואה כל אדם זכאי ורשאי לשאת תפילה, מכל סוג, בכל מקום, כולל נשים ומוסלמים בכותל, ונשים וזכרים יהודים בהר-הבית.

רק תרבות המבוססת על דת מפלה וגזענית, רק כזו המעניקה זכויות יתר או גורעת זכויות מאנשים על-רקע השתייכותם לדת, או על יסוד חיבתם לסלט, רק תרבות כזו יכולה ליצור מערכת (כה מעוותת) של זכויות רוחניות שונות לבעלי תוויות אמונה שונות.

רק דוקטרינה נבזית, מפלה וגזענית, יכולה ליצור מערכת חקיקה בזויה ובלתי מוסרית, אשר מקפחת זכויות ומקבעת את הקיפוח הזה בדין.

הסתירה הלוגית של "רוחניות" המיוצגת על-ידי כל מה שאינו רוחני, עם סטייה מובהקת לכיוון האפליה והדיכוי של כל מי שבוחר לעצמו "רוחניות אחרת", היא אינה חטוטרת תיאולוגית אלא דבשת של ממש. מציאות של ארציות שמאמינה לשקר של עצמה וקונה את הבדיה הקובעת שהיא בגדר "רוחניות". אבל לא דובים ולא רוח, מקסימום שקר דלוח.

משמעותה של המילה "דת" היא "דין", ובמהותה היא "גידור" ו- "תיחום" של אמונות. ומתוך המתחם המגודר הזה נובע מערך עצום של זכויות וחובות, שנועדו (בעיקר באמונות המונותאיסטיות אך לא רק בהן), להבטיח חיים בעולם הבא.

כך אפשר להתיר על יסוד "רוחני" להרוס את מקדשו של אחד על-מנת לבנות שם את מקדשו של האחר, או לטבוח במאמיני דת אחת כדי לקבל אחוזת קבר מפוארת, או, מנגד, לזכות באשליה של 70 בתולות המחכות לך מעבר לגלגול הנוכחי. פסיכופתולוגיה של הבל הדדי.

כבר נאמר כי "הפוסל, במומו פוסל". מכיוון שכך, מדוע יתפלא אברהם המאמין בזכותו המועדפת על פני זכותו של איברהים, כאשר איברהים מאמין בזכותו המועדפת על פני אברהם, ושניהם נכנסים למצב של מאבק גלוי על זכותם המועדפת בעיני עצמם להפלות את איש את רעהו?

במקרה דנן, הדת המתנשאת, המטיפה למאמיניה את ההבל של "עם נבחר", היא זו שנרדפה על-ידי מי שהאמין שהוא "גזע עליון", וכיום הבומרנג של האפליה חוזר אליה ומכה בה באמצעות הרחקת מאמיניה מן ההר.

אך הדיון כאן אינו בהבל התיאולוגי של בדלנות דתית והמאבק הניאנדרטלי-פאגאני של דת אחת להשיג עליונות על דת אחרת. הדיון כאן הוא במישור הפרקטי של מאבק בין תת-תרבויות תיאולוגיות שתחילתו בבדלנות מתנשאת וסופו באפליה, במלחמה מוצדקת להסרת האפליה, ולבסוף במוות הדדי.

היום מלינים חבורות נאמני בית המקדש על כך שנמנעת מהם הזכות לבטא את רוחניותם על הר-הבית באמצעות תפילה, משום שהמקום מוגדר (שלא בצדק) כ"מוסלמי", ומחר הם מתעתדים לבקע את כיפת-הסלע ולהשיב עטרה ליושנה, לבנות מחדש את בית-המקדש ולגרש משם (שלא בצדק), את המוסלמים (שגירשו אותם משם היום). חד-גדיא של עיוורון הדדי ורצח בשם אשליית ה"רוחניות".

הגמל אינו רואה את הדבשת של עצמו, והשקר העצמי הוא השקר הנפוץ ביותר באנושות. הגמל אומנם אינו כשר למאכל, והסיבה אינה נעוצה בכך שהוא עיוור לחטוטרת הכזבים שהוא נושא על גבו במסווה של "רוחניות", וכמוהו גם החמור אשר למרות אוזניו הגדולות - אינו מסוגל לשמוע את ההבלים שהוא עצמו משמיע.

הפייגלין והפייגליניזם (ובאמצעותו גם של כל דוקטרינת ההבל הפולחני של הזיית המקדש), הנושא על גבו חטוטרת של הזיה "רוחנית", כבר אינו מיעוט מוקצה מחמת מיאוס בקרב הציבור הלאומני, והחדירה של הפייגליניזם אל לב ליבה של תנועת הליכוד (שהורכבה בעבר מתנועה לאומית חילונית בשם "חרות", והתנועה הליברלית) - שינה את פניו של הליכוד לבלי הכר.

גם בנימין נתניהו כבר הבין את מה שהבין אריק שרון לפניו. הליכוד כבר אינו בני בגין (מבית חרות), או דן מרידור (מבית הליברלים). הליכוד החדש אינו מלא כריבלין אלא גדוש באלקין (ודומיו). הליכוד החדש הוא מירי רגב הזכורה כתגרנית הגזע של שוק התקווה, והוא אקוניס מקמפיין הפייסבוק השחור, והוא כבר אינו פני ישראל כץ אלא השת"פ בין אלקין לכצל'ה.

זו הדבשת, ועליה ישלם הליכוד את המחיר בבחירות הבאות. הלהבה הדתית פונדמנטליסטית הבוערת בקרבו היא התשתית שעליה נוצרת ההשוואה הבלתי נמנעת בין הפונדמנטליזם האיסלאמי לפונדמנטליזם היהודי, והיא שתמיט על הליכוד את קלון, והיא שתבריח ממנו את הציבור המסורתי המתון והחילוני.

העוקץ

העוקץ שניהל הליכוד על גבו של ציבור המצביעים שלו, בא אל קיצו עם התפרצות המחאה החברתית. זו הייתה נקודת המפנה שבה החלו להיסדק החומות שגידרו את ציבור המצביעים שהיווה את בסיס הכוח של הליכוד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נגעו מצביעי הליכוד בגביע הקדוש של יחסיהם עם המפלגה, שמכרה להם אשליה של עתיד מתוק אבל עשתה מהם צחוק.

כאשר מנחם בגין חיבר את "חרות" עם "הליברלים" על-מנת לסלק מהשלטון את "המערך", הוא נאם נאומי אחדות-אחים ושוויון בין עדות, ותבע במפגיע את כבודם של בני עדות המזרח. הנאום הזכור שלו (בתגובה לדברי דודו טופז על ה"צ'חצ'חים"), העלה על נס את שיתוף הפעולה בין העדות בבנית המדינה: "הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחמו! אשכנזים? עירקים? יהודים! אחים! לוחמים!."

הליכוד של מנחם בגין חיבר את בני עדות המזרח לכוח פוליטי גדול דיו, על-מנת לכבוש את השלטון ולאזן את החברה הישראלית על כל פלחיה ועדותיה. מנחם בגין היה הז'בוטינסקאי האחרון בליכוד, והאדם היחיד שניתן היה לסמוך עליו שיאמר ביושר לב שמשנתו של ז'בוטינסקי לא הייתה קפיטליסטית קיצונית וממארת, ושדרכו של הליכוד כיום היא בסתירה מוחלטת לחמשת הממים של ז'בוטינסקי.

בעת שמנחם בגין חיבר את "הליכוד", הוא נתפס בקרב ציבור בני עדות המזרח לא רק כמושיע של הגדול של הרצון להיות חלק מן התרבות הכללית ובמיוחד מתרבות השלטון, אלא גם, ואולי בעיקר, כמי שיסייע בהשבת כבודם האבוד ובמימוש הנקמה מול מפא"י של האפליה העדתית.

ומאז, עשה הליכוד דרך ארוכה מתנועה חברתית-לאומית, והפך להיות תנועה אנטי-חברתית ולאומנית, עם רקורד (מאוד לא) מפואר של כל מה שהוא ההיפך מ"חברתי".

נתניהו הוא הדיקטטור הגדול של הקפיטליזם הממאיר, והוא מי שהכניס למשק הישראלי את מקצוע ההפרטות, ואת ענף המינופים הלא-ריאליים, והוא שהגה את חיבור קרנות הפנסיה לבורסה, והוא שמספר עד היום סיפורי שגשוג ופריחה כלכלית, אך מסיים את הקדנציה עם תמונות דווקא מאולם המספרה הממלכתית, עם תור ארוך של טייקונים שמדיניותו הכלכלית בנתה, ומדיניותו הכלכלית מספרת.

במערכות הבחירות הקודמות מכר הליכוד את מרכולתו תחת המעשייה של "חזק בביטחון, חזק בכלכלה", והציבור עוד קנה את הלוקש המציג את נתניהו כאמן המבטיח את בטחון המדינה ובמקביל מפתח את הכלכלה. גם במערכת הבחירות הקרובה ינסה הליכוד למכור את הסיפור הזה, עם דגש על כך שהאיומים הנוראיים של איסלאם פונדמנטליסטי מסביב, מחייב אותנו לדאוג לעתיד האומה ולנשוך שפתיים על הנושא הכלכלי, כדי לאפשר ביטחון ויציבות, בלה-בלה-בלה...

זו בדיוק הייתה השיטה שדרכה גרמו לווסלים ולצמיתים בשלטון הפיאודלי להוריד ראש ולשלם מיסים לממלכה, מתוך טענה שקרית שהממלכה מגנה על היכולת לעבד את האדמה. הפיאודליזם המודרני עושה את אותו הדבר בדיוק, והשקר הזה לא השתנה. מה שכן השתנה הוא מפלס מי הביוב הממלכתי-כלכלי-חברתי, והמחאה החברתית הפכה את ביצת השופכין הזו לאמבט שקוף.

מי הביוב ירדו והעובדה שחבורת הנהנתנים המרכיבה את החונטה של "הון-שלטון" משתינה על הציבור מהמקפצה - הפכה לעובדה שקופה.

אם הליכוד חושב שבסיבוב הבחירות הקרוב הוא יוכל לנגן שוב לבסיס מצביעים המסורתי שלו, על עדתיות וזכרונות סבא שדמיו זועקים מן האדמה ומבקשים נקמה במפא"י, או על קשקושי בטחון המדינה מול הפונדמנטליזם האיסלאמי (כאילו ששלטון ישראלי שהוא חברתי יכול לוותר על ההוצאה הביטחונית), או למרוח את המצביעים בשקרים מהסוג שעבד עד כה - טעות בידיו.

החיבור החדש, שהולידה המחאה החברתית, בין הרוב המכריע של האוכלוסיה, זה שישלח את הליכוד בחזרה לאופוזיציה. זהו החיבור האמוציונלי, דרך הסבתא והסבא שמקבלים דמי ביטוח לאומי מגוחכים ומתביישים מהנכדים בכל חג, ודרך הדור הצעיר שרואה בעיניים כלות איך החרדים והמתנחלים מקבלים דיור, חינוך, בריאות - בלי עבודה ובלי שירות.

הרציונליזם שדרכו דיברו החברתיים אל הציבור, עם מספרים וגראפים שמוכיחים שהליכוד המיט חרפה קפיטליסטית ומותיר אחריו גוויות ומפוטרים של טרור כלכלי, הרציונליזם הזה קרס. הוא קרס משום שההצבעה אינה רציונלית אלא אמוציונלית. לרציונליזם, בדיוק כמו לקפיטליזם, אין שום ערך אם הוא מנותק ממערכת הרגש והמוסר. על הרגש והמוסר הליכוד ילך בחזרה לאופוזיציה, לא על הרציונל.

גם ליכודניק (לשעבר) רוצה לאכול, לראות את הוריו חיים בכבוד ואת ילדיו גדלים לתוך עתיד, ולא לתוך העבר.