השבוע שהתחיל במלחמת יום הכפורים והסתיים בשמחת תורה היה האחד הקריטיים בתולדות עם ישראל בזמן המודרני. הוא התחיל בכישלון אדיר והסתיים במהפך. כותבי ההיסטוריה מרבים לשבח את המהפך אבל חכם לא מכניס את עצמו לסיטואציה בה הפיקח הצליח להיחלץ ממנה במחיר כל כך יקר. את מלחמת יום הכפורים לא עשו המפקדים הבכירים, אלא החיילים וקצינים הזוטרים.
עד היום איני מבין איך שוחררנו לביתנו בטרם מלחמת יום הכפורים. למרות שהייינו במפקדה שעיקרה תפקוד במצב חרום, לא סופר לנו על סכנת מלחמה - ושוחררנו.
שערו בנפשכם: הסוכן המצרי הבכיר כבר מסר את ההתראה למוסד לאמ"ן, סרן סימן טוב מפקוד דרום, התריע שהולכת להיות מלחמה ורוב מוחלט של סגל הקבע בצהל - שוחרר לביתו!
למלחמת יום הכפורים יצאתי איפה מהשטיבל בו התפללתי.
______________
קטע מיומן:
עכשיו כבר מוצאי הצום ויש אתנחתה מהיום הקדוש שקיבל עוד קדושה של מלחמת מגן על עם ישראל, עידו מפקדי, מספר לי שכבר יש הרוגים רבים. אני מבקש שישחרר אותי ללכת לחזית. "במקום שאין איש היה איש", אני אומר לו "שם אני נחוץ ופה המקום מתמלא בקצינים ותיקים שבאו ללא צו קריאה והם טובים ממני". עידו הגיע מהצנחנים ומבין לליבי אבל "המפקד הודיע שאינו מוסמך לאשר את בקשתי". במשך הלילה המצאתי להם את הסיבה לשחרר אותי. (לימים אמר לי עדו שהוא לא האמין לי אבל שיתף פעולה...).
כבר לילה, אני בטרמפ לצפון לחפש יחידה שתלחם בגולן.....מלר מצרף אותי לפלוגת החרמש של גדוד הטנקים שלו בחטיבה של
יוסי פלד. מלר נותן נאום לסגל הפקוד. "תדעו, עם ישראל מצפה שנעצור את הסורים . על הכתפיים שלנו - גורל המדינה. אם הם יצליחו לרדת- יגיעו לטבריה ואז לחיפה".
בדרך למעלה רואים את הצנחנים הסדירים יורדים מוכים. אחד תומך בחברו. בלילה, כבר היינו בתוך מארב של טנקים ירדנים שנשלחו להצטרף לסורים. במקום שאין איש היה איש.עכשיו הבנתי למה "מסובב הסיבות" צירפני לפלוגה.
את האזור הרי אני מכיר מטיול לפני המלחמה ואני קופץ לנגמ"ש של המ"פ פורמן לומר לו שטעינו ואיננו על ציר ההתקדמות של הגדוד.
בינתיים נהרג לנו כבר לוחם. עכשיו הפלוגה תקועה עם מארב טנקים מטווח 40 מ' שפיצל אותה לשנים. אני מחפש פגזי בזוקה או ררנ"טים ללחימה מול הטנקים אבל אין!. אין בכל הפלוגה. אין לנו במה לירות על הטנקים. לימים מתברר שכך ביחידות רבות. צה"ל יצא לקרב לא מוכן. הסתערות מחלקתית על הטנקים עם נשק קל נבלמת במחיר שני הרוגים נוספים.
בינתיים טנקים נעים לעברנו ויורים לעבר הנגמ"שים. פורמן עסוק בנסיונות לקבל תגבורת טנקים. הורדתי את החיילים מהנגמשים כדי שלא יהיו מטרה נוחה ומורה להם לחפש עמדות. טעות. עכשיו אנחנו לא יכול לסגת מהטנקים שמתקרבים . חלק מהלוחמים מסרבים לחזור מהמחסות שתפשו..
ואז באה שיטת רוקני ..., אל"מ רוקני הוא המצעיד המיתולוגי של חיילי צהל בערב יום העצמאות בהר הרצל. בעברו הוא רס"ר משמעת של קורסי הרס"רים - אליו נשלחתי מסיירת רימון כדי להביא משם יסודות משמעת ליחידה שהוקמה לטיפול בטרור בעזה.
בעוד הטנקים יורים אני פוקד בצעקות של רס"ר עליהם כאילו הם בבקו"ם, "ימינה פנה,שמאל קפוץ"! .וצועדים שמאל ימין מהשטח ועוברים לריצה בואדי עד שיוצאים מטווח הטנקים. אחרי הטעות בניווט והקרב הכואב, הפלוגה לא תקבל בשלב זה משימות נוספות.
אני נודד צפונה, ומצטרף לכוח הפורץ לשטח הסורי.
ראוי לסיים את יומן המלחמה באותו ריקוד של שמחת התורה שרקדתי עם אבי המנוח ניצול אוושויץ בדרכי מהחזית הצפונית לדרומית. לכפר הגעתי בעיצומם של ההקפות . אבי היה איש עצוב כל ימיו ולא רקד כמעט בשמחת תורה.
אבל הריקוד של שמחת התורה עם המדים בבית הכנסת החסידי בכפר הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבי המנוח יוצא מגדרו ורוקד עימי שעה ארוכה ביחד עם יהודים כמוהו -פליטי שואה."הפח נשבר ואנחנו נמלטנו".
_______________
לקחים:
לקח המלחמה: בכל מלחמה זה יכול לחזור. פרשת הציוד החסר הרי חזרה במלחמת לבנון השניה. אז מה הפתרון? זהו שאין פתרון!. כל מערכת בנויה על מנהלים שחלקם הגדול הגיעו לצמרת לא בשל כשוריהם הניהוליים.
איך זה קורה?
"להתקדם בצבא זה מקצוע. כמו להיבחר בפוליטיקה" , אמר לי אחד הגנרלים שדיבר גם על עצמו והסביר מדוע המערכת הצבאית גם היא מוצפת בקצינים כושלים.
אז איך אפשר, אני שואל, שבמלחמה הבאה לא יהיו תקלות? -
אי-אפשר - הן יהיו.
זו הסיבה שיש מפקדים וחיילי מלואים וותיקים משרתים לאורך שנים עד גיל 50/60, הם חשים כשומרי הסף של היחידות ואינם פורשים מהשמ"פ. אישיות חינוכית ידועה המשרתת במלואים בגיל מבוגר אמרה לי: תפקיד הדרג הסוטר בעיקר בכוחות המלואים להבין לכם את גודל אחריותו. הוא זה שמחזיק על כתפיו את המערכת. צריך לקבל זאת כחלק מובנה של העולם ההפוך בו אנו נמצאים ובלי כעס. כל אחד מאיתנו צריך להבין שחוזקה של הפירמידה היא בבסיסה הרחב למטה.
בעולם הפוך יזכור כל אחד את הכלל שבמקום שאין איש היה איש.
כל אחד יחשוב שגורל המערכה כולה מונח על כתפיו.
זהו הלקח שלי ממלחמת יוהכ"פ.
