בנעוריי התרגשתי מהאידיליות של
דוד שמעוני, מהאקספרסיוניזם של יצחק למדן, מהמחזות של
יעקב כהן, מהיצרים העזים שבשירת זלמן שניאור, מהרומנים המרתקים של א"א קבק. נקל להבין לליבם של רן יגיל ושל נורית גוברין על כך שסופר כמו אשר ברש נשכח, ולליבו של אהוד בן עזר על כך שהממסד מתעלם מהמשוררת העברית הראשונה שנולדה בארץ, הלא היא אסתר ראב. אינני בטוח שקורא הספרות של היום יודע על מה אני מדבר. אני חושב שמדי פעם, ולו רק מדי פעם, כדאי לחזור מעט אל ספרותנו היפה מימים עברו. ספריה של בתיה כהנא שייכים לקטגוריה הזאת.
בתיה כהנא (1978-1901) נולדה בקמנץ פודולסק, אוקראינה, למדה לימודים גבוהים בווינה, ועלתה ארצה ב-1921. פרסמה סיפורים בכתבי העת של אותם ימים, וכן 8 ספרי פרוזה, ש"עלבונות" הוא אחד מהם. נכתבו על יצירתה מאמרי ביקורת משבחת, ובעבודת הדוקטור של הדר מקוב-חסון על יוצרות בארץ ישראל, יש פרק על יצירתה של בתיה כהנא.
"עלבונות" מכיל שני סיפורים, אחד קצר - "נוקטורנה", והשני באורך של נובלה בשם "זהבה".
שורשים יהודים ב"נוקטורנה" מסופר על כנרת יהודייה וירטואוזית בשם רגינה קרלי. בהמשך הסיפור מסתבר שזה שם הבמה שלה, והיא בעצם בתו של רב, ושמה היהודי הוא שרה. היא מקדישה את חייה וכל מאודה לנגינה, ודוחה את כל מחזריה. מחזר אחריה הנסיך שומוב, ואחר כך המהנדס העשיר גאודסון, והיא משיבה את פניהם ריקם.
היא פוגשת באקראי בחלוץ מארץ ישראל, הנמצא באירופה כנראה בשליחות, ומתאהבת בו נואשות. היא חושפת בפעם הראשונה בגלוי ובגאון את שורשיה היהודיים, ומוכנה להתמסר לו, לו רק היה יכול להיות ער לרחשי ליבה. החלוץ, אברהם, נדרש במברק לחזור מיד לארץ, ורגינה נותרת מיואשת. שכלה אומר לה כי מוטב כך, כי עליה להתמסר רק לנגינה, תכלית חייה, אך ליבה דואב, והיא בייאושה מנגנת את "נוקטורנו" של שופן, כשדמעות של כאב וייאוש זולגות מעיניה.
הנובלה "זהבה" מספרת על ילדותה ונעוריה של גולדה, ילדה אסופית, תוצאה של אהבה אסורה בין רופא לנערה צעירה, שנפטרת ומשאירה את התינוקת לחסדי הקהילה. הקהילה מוסרת אותה לסנדלר חיגר, ולאחר זמן היא עוברת לגור אצל הסוחר האמיד משה-לייב האלמן, הנשוי בשנייה עם סוסייה הצעירה ממנו. יש לו ילדים רבים מאישתו הראשונה, וגם ילדים מאישתו השנייה. משה לייב איננו מעוניין לקבל בביתו ילדה שנולדה בחטא, אבל סוסייה מתעקשת, שכן היא זקוקה לעזרה במשק הבית ובטיפול בילדים הרבים (קודם בילדים שלה, ואחר כך בילדיה של מלכה, בתה החורגת).
גולדה משמשת בבית הזה כשפחה ממש, הכול מטילים עליה מטלות בלי סוף, והכול מתעללים בה ולועגים לה. היחידות שיש להן מעט אמפתיה כלפיה הן סוסייה ונחמ'קה, הבת "המלומדת" מהאישה הראשונה, החיה אצל דודתה, ומשום כך זוכה ללמוד בבית הספר. עם העבודה הרבה ועם הטיפול האינסופי בילדים שנוספים בבית מדי שנה, הייתה גולדה איכשהו מסתדרת, אבל הבנים מתעללים בה, ויצחק-מאיר (איצ'ה -מאיר) ממש מכה אותה באכזריות על דברים של מה בכך (היא העזה להבריש את נעליה הבלויות במשחת הנעליים "הקדושה" שלו).
מוטב בית עני השייך לי נקודת האור היחידה בתוך המאפליה הזאת מופיעה בימיה הקודרים של גולדה עם בואם של זכריה, בתו נעמי וחתנה אלכסנדר. הללו אנשים עשירים, שבורחים מהשלטון הבולשביקי בברית המועצות, בדרך לארץ ישראל. משה-לייב מקבל את האורחים בכבוד גדול, ובזכותם זוכה גולדה להשתתף ליד שולחן הסדר בפסח. האורחים שומעים את זמרתה, ומוקסמים ממנה, אלא שמשה-לייב חושב שזמרת אישה (גולדה הייתה אז כבר בת שמונה-עשרה) אינה ראויה, ובסדר השני (של גלויות), היא איננה מוזמנת. איצ'ה-מאיר, כזכור, מכה אותה מכות נמרצות על "גניבת" המשחה, ואז מגיע אלכסנדר, בעלה של נעמי, ומציל אותה מידיו. אלכסנדר ונעמי מכניסים רוח חדשה בליבה של גולדה: היא לומדת שאפשר להתחתן מתוך אהבה, שאישה היא אדם חופשי, ולא השפחה החרופה של המשפחה, שיהודים צריכים ללכת לארץ ישראל, שהיא ענייה מאוד וחמה מאוד, אבל היא שלנו - מוטב בית עני השייך לי על פני ארמון השייך לאחרים. היא לומדת שאפשר לדבר דברי חול בלשון הקודש, וששמה בעברית הוא זהבה.
האורחים עוזבים את הבית. נעמי מבקשת מאלכסנדר לתת לגולדה למזכרת את טבעת הזהב שעל אצבעו, עליה חרות שמו. הדברים ששמעה מהזוג הצעיר נחרתים במוחה, ובעקבות זאת, לאחר זמן היא מחליטה לעזוב את ביתו של משה-לייב וללכת לעיר הגדולה.
הכול נדהמים, כי לא מקובל שרווקה מבית טוב יוצאת לעיר לבדה. בסיועה של חברה של נחמ'קה, היא מתקבלת לעבודה במתפרת עילית, שם הלקוחות הן בארוניות ורוזנות, והיא משקמת את עצמה ומיישרת את גווה. גברים נמשכים אל יופייה, אבל היא חולמת רק על גבר אחד, על אלכסנדר, שנטע בה געגועים לאור ולחופש.
חייה המרים של אישה עברייה בגלות איצ'ה-מאיר, שבינתיים נעשה סוחר עצמאי אמיד, נוהג לבקר אותה בחדרה הדל, והיא דוחה אותו, הן משום כיעורו, והן משום הזיכרונות המרים מהתנהגותו כלפיה בילדותה ובנעוריה. הוא איננו מתייאש, משאיר בחדרה אוכל נפש בימים של משבר, ובסופו של דבר, היא אף נענית והולכת עמו לראינוע (עדיין בלי קול, כשפסנתרן מנעים את זמנם של הצופים). גולדה מבינה שהיא לעולם לא תוכל להשיג את הכסף הדרוש כדי ללכת אל ארץ ישראל, ארצו של אלכסנדר, שהרי צריך דמי נסיעה, ויזה, סרטיפיקט מהמנדט הבריטי כו'. בייאושה היא מחליטה להציע את גופה לאיצ'ה-מאיר (הדבר מרומז, ואיננו נכתב בבוטות כפי שנהוג בספרות היום), כי את ליבה היא איננה יכולה לתת לו, ואיננה יכולה להינשא לו.
איצ'ה-מאיר מסרב בתוקף להצעתה, ובגדלות נפש הוא מחליט לממן לה את נסיעתה ואף לצייד אותה בכסף כדי שלא תגיע דלפונית לארץ החדשה. הוא יודע שעליו לוותר על אהבתו, אך דבר אחד מטריד את מנוחתו - מדוע גולדה סלחה לכל המשפחה שהתעללה בה, ורק לו היא לא סולחת. הספר מסתיים בבכי של שניהם - הוא על כך שאיבד את אהובתו, והיא על שום שלמרות הנדיבות שלו , היא נאלצת לפגוע בו.
מתחילת הסיפור אנו למדים שגולדה-זהבה, הגיעה לארץ ישראל, אבל במקום לעבוד את אדמתה בחום הלוהט, כפי שתיאר בפניה אלכסנדר, היא נאלצת לעבוד גם שם במתפרה כשכירה, כשליבה מפרפר, שמא הגבר שנכנס לקבל את לבני אשתו, שמא הוא גבר חלומותיה - אלכסנדר.
כמו "האריה", י"ל גורדון לפניה - גם בתיה כהנא מצביעה על חייה המרים של אישה העברייה בגלות, ועל המאבק שלה (במקרה זה - של גולדה-זהבה) לאמנציפציה. בסיפור השני רגינה זכתה לאמנציפציה, היא מקובלת ומוערכת בחברה האירופית, אבל חסרים לה שני מרכיבים שבלעדיהם האמנציפציה איננה מלאה: הגאווה הלאומית והאהבה.
עיצוב הדמויות נראה לי שההישג החשוב ביותר של בתיה כהנא הוא בעיצוב הדמויות: רגינה קרלי מתוארת כוורקוהולית, כמי שמקדישה את חייה למוזיקה, ואין בחייה שום סטייה מדרכה זו - גברים בעלי ייחוס, רבי עוצמה וממון משחרים לפתחה, והיא מוותרת עליהם, והנה, היא מתאהבת נואשות בחלוץ עברי חסר ייחוס וחסר ממון, ונדמה שהיא מוכנה לוותר על ההישג המרשים שלה בתחום המוזיקה כדי לזכות באהבתו. נדמה כאילו המהפך הוא חד מדי, אבל באמת המחברת משכילה לשבץ במערכות היחסים הקודמות שלה רמזים לכך שמהפך כזה בהחלט אפשרי.
גולדה, בסיפור השני, היא במעמד של שפחה חרופה, שהכול מתעללים בה, שחייה מרים, ואופק חייה צר ביותר, והנה, היא מצליחה לחולל בעצמה מהפך שאפילו נחמ'קה "המלומדת" לא הצליחה לחולל: היא יוצאת אל חיים עצמאיים בעיר, וכשגם צעד אמיץ זה איננו מביא עליה את הגאולה המיוחלת, היא מוכנה לבצע צעד דרסטי הרה גורל עבורה כדי להגשים את חלומה. שוב, המהפכים נראים חדים מדי, אלא שהמחברת מפגישה את גולדה האומללה עם נחמ'קה "המלומדת" המלמדת אותה לקרוא ולשיר שירים, והזוג נעמי ואלכסנדר הפגישו אותה עם טעמם של חיי חופש ועם האידיאל הציוני.
דמות מורכבת ומתפתחת אחרת בסיפור זה היא דמותו של יצחק-מאיר (איצ'ה-מאיר), שבתחילת הסיפור הוא מתואר כנער מפונק וסדיסט, ואילו בהמשך הוא מתגלה כאוהב מסור ועדין, שמוכן להקריב קורבן אדיר למען אהובתו - הוא מממן לה את הנסיעה לארץ-ישראל, נסיעה שתשים קץ לקשרים שהוא ביקש לטוות עם מושא אהבתו. הוא מתגלה כדמות מוסרית ביותר כאשר הוא מסרב לנצל את מצוקתה הכספית לסיפוק יצריו. שוב, על פניו נראה כאילו מדובר במהפך חריף מדי, אבל מסתבר לקורא, כי הסדיזם של גיל הנעורים נבע דווקא משום תחושת הנחיתות שלו כלפי הנערה שאהב, והגישה החדשה אל אהובתו התגבשה כאשר הוא הפך לסוחר אמיד העומד ברשות עצמו ומסוגל לחוש שווה ערך למושא אהבתו.
לא קל לקרוא היום ספר שהודפס ב 1936 - העברית היא די ארכאית, ויש לפעמים צורך לעמול כדי לפענח ביטויים שונים. לדוגמה, רגינה מקבלת ממחזריה חביות פרחים, ומסתבר שהכוונה, כנראה לעציצים או לזרים (עמ' 10, 20, 36). וכן, העיקר, באותם ימים כתבו בכתיב חסר, ולעיתים הקורא מתלבט להבין את כוונת הכתוב (חממה - חיממה; חור - חיוור; כבדה - כובדה וכו'). יחד עם זאת, לדעתי, ראוי לטרוח מעט כדי לזכות בהנאה של מפגש עם פרי עטה של סופרת מוכשרת מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת.
"עלבונות" של בתיה כהנא, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תרצ"ו (1936), 135 עמ'.
