שחור ולבן - זה הצבע שלנו

במאמר הראשי של עיתון הארץ (אחד מעמודי התווך של חופש הביטוי שעדיין נותרו) התפרסם ביום א' ה-14.10.2012 מאמר המערכת בנושא אהוד אולמרט שקטע הסיום שלו הוא כדלהלן: "נכונותם של ישראלים רבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל, להביא בחשבון מועמדות כזאת (של אהוד אולמרט - צ.ג) של עבריין שהורשע זה עתה בהפרת אמונים של אותו ציבור עצמו, היא עדות עגומה להלך הרוח במדינת ישראל; היא גם מלמדת על ביקוש קדחתני לתחליף לבנימין נתניהו. אבל ניקיון הדעת והממשל אינו סובל שיתוף של עבריין ונאשם בבחירות הקרובות. ישראל אינה כה מושחתת ונואשת. אסור לאולמרט להשתתף בבחירות אלה."

הארץ לא היה הראשון לצאת במערכה תקשורתית בסוגיה זאת. קדם לו אתר של "אומ"ץ" (12.10.2012 ) שבו כותב אריה אבנרי בפתיח למאמר שלו: "אסור לשכוח שאולמרט הוא עבריין סדרתי שנחקר בגין עבירות פליליות חמורות. קבוצת אזרחים פנתה לאומ"ץ בהצעה להקים במשותף גוף בלתי תלוי שיכלול אלפי אזרחים שיירתמו למאבק כדי לחסום בדרך ציבורית את שובו של אולמרט לכס ראש הממשלה." המאמר מפרט את המעשים והמחדלים של אולמרט בתפקידיו הציבוריים, תהליכי השפיטה ואת הפסיקה וגם מותח ביקורת על פרקליטות המדינה על שלא לחמה דייה להרשיע את אולמרט עד כדי הטלת מאסר בפועל. לכך נוסף עוד "מועמד" לחסימה והוא אריה דרעי. הפנייה הפעם היא לא לכלל הציבור אלא לרב עובדיה יוסף, שידוע - כידוע- "כאדם שערכי הדמוקרטיה קרובים ללבו" (מתוך ספר החידוד והבדיחה - צ.ג).

תנועת אומ"ץ ומייסדה אבנרי, ראויים לשבחים על מאמציהם הבלתי נלאים להילחם בשחיתות ולפעול גם בכל הקשור בפן המוסרי, ולא רק הפלילי של אנשי ציבור. אריה אבנרי עצמו ידוע לי כעיתונאי בעל יושרה ולוחם אמיץ הן בשרות עיתונות חופשית והן למען חברה חופשית. אלא שכמו תנועות אחרות, כגון תנועות סביבתיות אצלנו, אח"א ועיתון הארץ עוברים את הגבול של תקינות בכל הקשור לחוק וצדק שעליהם הם נאבקים.וגם צדק ורחמים- הם מונחים צמודים. זהו שרות דב שפוגע באותה מערכה עצמה נגד אדם שהוא עדיין בחזקת זכאי. על אחת כמה וכמה אין להדביק אות קין לאדם שעבר עבירה וריצה את עונשו, כמו אריה דרעי. חטאיו אומנם לא הלבינו כשלג, אבל הוא שילם וזכאי שהציבור יקבל אותו מחדש. ובעצם מדוע לא להילחם נגד אישים שהם גזענים, מעוררים אלימות וכיו"ב . מדוע לא שמענו את הטהרנים על התארים שהדביקו בכיכרות ליצחק רבין לפני שנרצח, ולא אחרי. מדוע לא לחסום אותם מלהתמודד בבחירות. אני לא אסלח ולא אשכח,לא למסיתים ולא לשותקים. אבל במשטר דמוקרטי הכלל שכמי שלא עבר עבירה ע"פ החוק אינו חייב וכי להפך, אדם זכאי כל עוד לא נמצא אשם ודינה נגזר ואינו פסול ציבורית. מכאן שאישיות או מנהיג אשר מסית לאפליה, או לרדיפת מיעוטים או גזע ומאחוריו קופת שרצים בנושאים אלה, כל עוד ההסתה לא עוברת את גבול המותר ,וזאת קובע בדרך כלל בית המשפט, אין לפסול אותו מלהציג מועמדותו לבית הנבחרים. מי שנותן את הגושפנקה המוסרית והערכית להם ולמפלגה שלהם הוא הציבור בבחירות ולאחר מכן. תייעצו לציבור שלא יצביעו בשביל זה או אחר. אבל אל תחסמו אותו. זאת בריונות בשרות ערכים ומוסר.

דברים אלה אמורים גם לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה ביום ג' השבוע כי תגיש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים.( בגינה נידון למאסר על תנאי ולקנס. אך זוכה בפרשת ראשונטורס ופרשת טלנסקי). אגב, העיתוי של ההחלטה תמוה שכן מתקבל הרושם שהפרקליטות נענתה לקריאה של אומ"ץ ושל מאמר המערכת של הארץ לחסום את אולמרט.ומי יודע אפשר שמבחינתו של אהוד אולמרט "מעז ייצא מתוק", כי הציבור לא יאהב זאת.הוא יקבל זאת כ"חסימה"

יתרה מזאת. מדוע הנאבקים באולמרט יוצאים מתוך הנחה שהם חוסמים את דרכו של אולמרט ל"ראשות הממשלה". הרי המועמדים לבחירות, הם מועמדים לכנסת. אין אצלנו בחירה ישירה לראשות הממשלה. בכך לא זו בלבד שרואים באולמרט מועמד לבית הנבחרים אלא לראשות הממשלה.זה עניין לחברי הכנסת. וגם מבחינת ההקשר, הצעד הוא פסול. היה אם אהוד אולמרט ייבחר לכנסת ברשימה מסוימת, ועל הפרק תעמוד מועמדותו לראשות הממשלה, יש מקום שתנועת אומ"ץ ואח"א והתקשורת יפעלו אצל המפלגות שמרכיבות את הקואליציה שלא יעמידו את אולמרט כמועמד לראשות הממשלה.


לקויי הדמוקרטיה

אני מבקש להדגיש כי בטעון שלי אין משום הכשר גם לא לדברים "כשרים" חוקית אך פסולים ערכית. אדרבא אני בעד היות מנהיגנו ונבחרינו אנשי סגולה. אבל במדינה שלנו ישנה סלקציה מעוותת בכל הקשור לערכיותה של העשייה או של המחדל ולמי שאחראי להם. אני יכול להביא מאות דוגמאות של מנהיגנו,בכל התחומים, אשר מעשיהם השונים נוגדים גם את הערכים של חברה דמוקרטית ויש שגם את המוסר. דוגמה פסולה, שהיא סמלית מאוד.השוחרים לפתחם של רבנים בולטים ופוסקי הלכה. אלה, ברוב המקרים, לא רק סמכות רוחנית אלא גם פוליטית, והבולט בהם הוא הרב עובדיה יוסף. אם יש עניין בפגישה בין הרב עובדיה לבין נשיא המדינה, הן כסמכות תורנית והן כסמכות פוליטית, יטריח עצמו הרב, נכון יותר הנהג שלו, וכבודו יבוא אל משכן הנשיא, ולא להפך, כי זה מתחיל למעלה ומגיע עד למטבח של הרב פינטו אשר העשן של הריח הרע שלו היתמר מזה שנים. התקשורת דיווחה בהרחבה על התופעה של מנהיגים, אילי הון, קצינים עם מדים ובלעדיהם וכיו"ב שעלו לרגל לאיש הזה שעטור תהילה של עושה נסים ונפלאות והוא אדם בעל כריזמה . כל זאת עושה התקשורת בחזקת ידיעות שעשויות לעניין את הציבור.לא פיקנטריה חלילה, אלא חדשות פרופר. אבל ברובה אינה מצביעה על כך שזאת תופעה מעוותת, ששייכת לימי הביניים, שלא לדבר על ערכים ומוסר אשר בגרונה של המדיה. הפנייה של תנועת אומ"ץ לרב עובדיה יוסף שלא יכתיר את דרעי כמוביל את ש"ס לבחירות היא עוד תופעה של הסרגל העקום אצלנו.

מה לעשות כאשר משטר וחברה דמוקרטיים הם לא הטוב במיטבו, אלא הרע במיעוטו. לדמוקרטיה חסרים בין היתר כלים יעילים, מלתעות חדות, כדי להגן על עצמה בראש וראשונה. היא שברירית בעיקר במדינות כמו שלנו וצריך ללכת על בהונות על שדות מוקשים. אבל זה לא חל רק עלינו. במשטר דמוקרטי הרוב קובע, אבל אם הרוב נוהג בעריצות, מדכא או פוגע בזכויות הפרט, הרי הוא שלטון רודני. בהקשר זה אין כמעט נפקא מינה בין כוח צבאי לבין כוח אזרחי. הדוגמה הבולטת היא ארה"ב: הנשיא נבחר על-ידי העם והוא גם ראש המדינה, ראש הרשות המבצעת וגם המפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארה"ב. הבלמים והאיזונים, לא רק של הרשות השופטת אלא של הרשות המחוקקת, בית הנבחרים והסנט עלולים לקשור את ידיו. ארה"ב לחמה בווייטנאם שנים, איבדה מאות אלפים

בהרוגים ובפצועים, השליכה מאות מיליארדים של דולרים והובסה. אילו השתמשה במלוא עוצמתה יכלה לנצח את צפון וייטנאם, בכך שהייתה מוחקת את האנוי, בירת הצפון אז. אבל כפי שהנשיא לינדון ג'ונסון נתן לכך ביטוי כל כך נוקב בשפתו הציורית באומרו: You can't fight a war with one hand tied behind במבטא הטקסאני שלו זה נשמע ככה "יו קיֶינט פייט א וור ווית' וואן הֶנד טאַד באהאַנד". אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחד כבולה מאחור. הכוח במדינה דמוקרטית, בין אם מקורו בצבא ובין אם כוחו ברוב, אסור לו להיות דורסני. גם צה"ל עם כל הטענות נגדו נוהג באיפוק רב. גם ערכים נעלים עלולים להיות דורסניים.

החולשה של הדמוקרטיה ושל מערכות המשפט שלה הזינו לא רק מאמרים רבים ,מחקרים וספרים אלא גם סרטים רבים על ויג'לנטים אשר נחלצים כאילו להגן על העם ועל הצדק בטענה שתחנות הצדק לא פועלות או טוחנות לאט. זאת ביסודה הטענה של מאמר המערכת של הארץ או הסיבה להקמת אח"א. מכאן שאצלנו במקרה של אולמרט גם אם המדינה תערער בפני בג"ץ על זיכויו וכאמור היא החליטה לערער, כל עוד בית הדין הגבוה לצדק לא יאמר דברו, אולמרט הוא זכאי.

לגלות את אולמרט

אין כאן נקודה של גילוי נאות, שכן רבים מכירים את אולמרט אישית. גם אני נמנה אתם. אני מכיר את אולמרט מאז שנות ה-60' של המאה ה-20 כאשר הוא היה דובר "חרות" ואני הייתי ראש מערכת קול ישראל בתל אביב. מטבע הדברים הכרתי את הדוברים כמו גד יעקבי, שהיה דוברו של שר החקלאות משה דיין או דוד ליבאי שהיה דובר משרד המשפטים ואחרים. מאז, גם בתקופת היותו חבר כנסת גם בהיותו ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה, היינו בקשר גם בתפקידי השונים, לא רק ברשות השידור אלא במסגרת הפעילות שלי לתיעוד והנצחת פועלם של ניצולי השואה במדינה.

טבעי שעקבתי אחרי המעלות והמורדות של איש זה. כחבר כנסת הוא, ביחד עם ח"כ בקצה השני של הקשת הפוליטית, יוסי שריד, עשו יד אחת להילחם בניצני השחיתות בארץ. השניים היו החלוצים בבית הנבחרים שלנו בתחום הזה. גם צעירים וגם נועזים. עם הזמן תהיתי מה קרה לאדם הזה, איש נבון מאוד,אינטליגנטי,שנון בדיבור מחושב, מרשים בהופעה. איך יכול היה למעוד כל כך ומה הסיבה. מה גרם לו לעשות את המעשים או למנוע מחדלים. כסף? יוקרה? היו לו את שניהם. אז מדוע. מדוע? אני משער שמיליונים היו שואלים את אותה שאלה כלפי מיידורף, והוא הורשע ונדון ל-160 שנות מאסר. כאן נכנס עניין של טבע האדם שהופך על פניו את כל התכנים של ה-text books למיניהם של פרשנים או פסיכולוגים. אני בספק אם הוא עצמו יכול להסביר את הדחפים שלו, לא רק למשפחתו שאליה הוא קשור, אלא לעצמו. אני מצר על כך כמו אחרים ומייחל שייצא מן הפרשה זכאי לחלוטין. עם זאת, איך שזה לא יסתיים, זוהי מעידה קשה מאוד.

אין בכוונתי להיות סנגורו של אולמרט. הוא יכול לעשות זאת טוב יותר. הוא לקח עורכי דין מן השורה הראשונה כי הוא יכול להרשות לעצמו מה שאחרים לא יכולים. גם כאן יש מקום להצביע על פגם מוסרי אצל מי שרוצה להיות טהרן. הרי סיכוייו של עשיר לצאת זכאי במשפט בשל יכולתו לממן עורכי דין עשירים, הם גדולים לאין ערוך מאשר סיכוייו של אדם שהמדינה מעמידה לו סנגור. האם אדם רגיל ולא הנשיא קצב, היה זוכה למשפט כה ממושך, לשימועים, לסחבת, אלמלא סוללת עורכי הדין בצמרת היו עומדים לרשותו? קצב הורשע ויושב. אולמרט לא הורשע והוא חופשי. זאת אני מציין בלא חלילה וחס לרמוז על טיב ההגנה הציבורית. אבל שורת הדין שייכת לא לעורכי דין, סנגורים או קטגורים, אלא לשופטים. השופטים עד כה לא הרשיעו אותו בפלילים ולא גזרו את דינו. הוא אדם חופשי בחברה חופשית. היה ולציבור מסוים או לאנשים מסוימים, מועמדותו של אולמרט לכנסת לא תיראה, הם לא יצביעו בעבורו. נכון יותר, בשיטת הבחירות שלנו, הם לא יצביעו בעד הרשימה הזאת. מי שצריך להביא זאת בחשבון, הוא לא רק אולמרט, אלא המפלגה שבה הוא יוצב, אם יחליט להתמודד.

ראוי להבהיר כי התייחסות שלי במקרה זה אינה אם אולמרט הוא טוב ביחס לנתניהו, או אם הוא יזכה לרייטינג גבוה לפני הבחירות ולקולות רבים יותר מאשר לביבי לאחר הבחירות. דעתי ידועה. אך לא בזה עסקינן בהקשר זה. כאן מדובר במטוטלת שכה אופיינית לחברה הישראלית שיש בה גם צביעות מצד אחד, ומצד שני מתיימרת לשייך לעצמה את התואר עם סגולה, שרחוק הוא ממנה. זה לא אומר שאין מקום לגופים שיפעלו כדי שנהיה עם בעל ערכים. אדרבא. אבל בדרך לשם אל נשכח שאנו עושים זאת במסגרת חברה חופשית ודמוקרטית, ולא כל האמצעים כשרים להשגת אידיאלים נעלים. המלחמות הגדולות עקובות הדם בהיסטוריה באו על-רקע אידיאולוגי.

בשלב הזה של טרום בחירות, המפלגות או התנועות יקבעו הן את חבריהם המועמדים לכנסת, הן את המצע והן את הדרכים להגיע אל הבוחר. כל עוד אין בצעד מצעדיהם כתם פלילי, יש לאפשר להם לפעול כחפצם ולהניח את השאר למשפט הבוחר.

לחסום את אהוד אולמרט ואת אריה דרעי מלהיכנס למערכה הפוליטית זה צעד לא דמוקרטי ועלול לפעול כבומרנג.