הבעיה של השמאל הייתה ונותרה התמהיל המוזר שהצליח תמיד לרקוח בין קורטוב של תמימות למנה גדושה של אוטופיזם מהול בצביעות. בראשית המאה ה- 20 היו אלה מרקס, אנגלס ולנין שהובילו אותו באף, באמצעות הורקהיימר, מרקוזה והאברמאס, ומאוחר יותר הפוסט-מודרניסטים פוקו, דרידה, מקלוהן, ראסל ואחרים.
פגאנים היו מסוגלים לעבוד בעת ובעונה אחת ובמשך תקופות ממושכות קבוצה גדולה של אלים, חצאי-אלים ובני-ניאופים של אלים, גם כשאלה ייצגו דעות, רצונות וגחמות מנוגדים. בניגוד להם האלילים של השמאל בעידן החדש צועדים בשורה עורפית "נצחית" ומחליפים מדי דור גיבורים ישנים שהכזיבו בגיבורים חדשים שיכזיבו גם הם.
הפגאנים ביצעו האנשה של האלים, משום שכך יכלו חכמיהם להתמודד טוב יותר עם הסתירות הפנימיות המרובות בהן נתקלו בניסיונותיהם להסביר את משוגות התנהגותם. השמאל המתקדם בדרך העקלתון שלו עושה בדיוק ההיפך: את האנשים להם הוא סוגד, הוא מעלה למעלת "האלים התורניים של התקופה". אולם בתוך תוכם יודעים כוהני אלים אלה, אם אינם שוטים או הוזים גמורים, שאחת דרכם - להכזיב. כאשר גדל הקושי להגן על שהכזיב ועל התורה ה"ישנה" שלו, מחליפים אותם בתורה חדשה או באל חדש עם תורה חדשה. ועתה סוגדים הם באותה התלהבות, באותו כיליון נפש ומתוך אותה ידיעה עמוקה ומודחקת, שגם החדשים הם חלקיים וזמניים, וחוזר חלילה.
בני אדם אינם אלוהים פשעם הגדול של השמאלנים האדוקים אינה ההפכפכנות המהפכנית-אידיאולוגית שלהם. אלא שבשיא האורגזמה האינטלקטואלית, הם שוכחים, בכל פעם מחדש, את העובדה שמדובר בבני אדם. ולבני אדם מגבלות של בני אדם, ועומדת לחובתם אמפיריקה שהוכיחה כבר פעמים רבות מאוד במרוצת ההיסטוריה האנושית, שבני אדם אינם אלוהים ואין להתבלבל בעובדה זו בשום תנאי. בעוד שאצל אלוהים "הכל נקבע, והרשות נתונה...", אצל בני אדם הרשות נתונה לקבוע הכל, אבל היכולת אינה בנמצא. ולכן, ההתפתחות האנושית, הנראית בדרך כלל כמקרית, מוליכה את האנושות במסלולים שלעולם אינם צפויים במלואם. כל ניסיון של אלים מעשה ידי אדם לקבוע (פילוסופית) או לנסח (מתודולוגית-אמפירית) חוקי-יסוד "אלמותיים" הוא חלקי, זמני ובר-חלוף. עיקרון היחסיות הזה אינו פיסיקלי כי אם אוניברסלי.
בניגוד לדימוי העצמי שלהם, שמאלנים אינם שונים ממאמינים אחרים. אלה גם אלה מכורים ושרופים לחזון התורן המנחה את דעותיהם ומעשיהם. אלה ואלה קיצוניים בקנאותם לראות מציאות חד-ממדית וחד כיוונית דרך משקפי אמונתם הזמנית, ולשפוט כל מי שאינו שותף להם בכך ככופר בעיקר, כמוקצה שיש להיזהר מפניו אם לא להלחם בו, וכנחות בכושרו האינטלקטואלי בהשוואה להם משום שאינו רואה את ה..."אור".
מאמינים באל-עליון נתלים באילן גבוה מאוד, ועל כן יכולה אמונתם לשרוד מנעד חיים שלם וגם מעבר לכך. שמאלנים נתלים בבני אדם וסיכוייהם לשרוד באמונה הבסיסית עימה החלו את חייהם האינטלקטואליים, נמוכים עד אפסיים. בסיכומו של דבר מכוונים דברים אלה לתמוך בטענה שאל להם לבני אדם לטעון ליכולת אלוהית (נצחית). יכולותיהם מתאימות במקרה הטוב ל"כאן ועכשיו" וסיכויי הצלחתם שווים לסיכוייהם להיכשל. הצלחתם זמנית והמשכה תלוי ביכולת האדפטציה וההסתנכרנות לשינויים שיבואו, חלקם באופן בלתי צפוי. כשלון מאידך עשוי להיות סופני.
המבחן העליון של הצלחה אנושית הוא היכולת של אנשים, על כל השונויות שביניהם, לחיות זה לצד זה מתוך סובלנות,
כבוד הדדי וללא אלימות. והואיל והסיכוי להיכשל גדול כמו הסיכוי להצליח בהתוויית הדרך להשגת יעדים אלה, דרושה מידה יתרה של ענווה, זהירות ואחריות אנושית כאשר באים להציע "פתרונות של בני-אדם" למציאות מורכבת שאינה מעשה ידיהם להתפאר. קנאות דתית-אמונית, או אידיאולוגית לעולם אינה מטיבה (בלשון המעטה) לשרת מטרה אנושית בסיסית זו, ולכן היא גם אחראית לחלק הארי של האירועים המחרידים ביותר בהיסטוריה האנושית שהם מעשי ידי אדם.
נושא דגל הכשלים הטכנולוגיה החדשה אינה משנה עובדות יסוד אלו, אולם היא מעמידה לרשות בני האדם כלים משוכללים יותר להוציא באמצעותם לפועל את רצונותיהם והחלטותיהם; לטוב - בנושאים כרפואה, תזונה, איכות חיים ועוד; ולרע - בכלי משחית מלחמתיים ובניצול לרעה של זולתם. עם הגידול ביכולת הביצוע, נודעת חשיבות רבה יותר לתובנות האנושיות לגבי מגבלותיהם של בני-אדם מזה ולאופן שבו יש להשתמש ביכולות הטכניות החדשות בכדי לבנות ולא להרוס מזה.
ספק אם אפשר לסכם ולומר שאמת בסיסית זו קנתה לה אחיזה עמוקה בתובנות האנושיות של ימינו. דווקא מדינות מתקדמות מבחינה טכנולוגית לצד מדינות וקבוצות אתניות קנאיות מבחינה דתית ו/או אידיאולוגית, הן אלו המציגות את התובנות הירודות ביותר לגבי מגבלותיהן ולגבי אחריותן למעשים שלא יעשו, הנובעים מהתעלמות מוחצנת שלהן ממגבלות אלה. ברוב החברות שהתיאולוגיה אינה מנדטורית בקביעת דרכן הפוליטית-חברתית, השמאל הוא נושא דגל הכשלים המונעים יצירת תרבות של סובלנות אוולוציה קונסטרוקטיבית, והמבטא החריף ביותר של מהפכנות הרסנית שכוחה רב לה בהרס הקיים, אך לא ביצירת מציאות חדשה וטובה יותר.
כל עוד השמאל אינו דומיננטי מדי ואינו שולט בחברה שלטון מוחלט וממושך, הוא זרז לתהליכים, השפעתיו חלקיות, מוגבלות בזמן ולעיתים אפילו מועילות. מרגע שמתאפשר לו לחולל מהפיכה בסדרי היסוד בחברה נתונה, נזקו גדול מתועלתו, משום שדרכו אינה דרך המבקשת לתקן פגמים וליקויים בקיים (אוולוציה), אלא "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה..." גם כשאינו יודע להוכיח שהתוצאה תהיה ..."אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר - הַכֹּל"..., ו..."זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם...". הדקונסטרוקציה המהפכנית של השמאל רואה בטעות בדרך אל המטרה העיקרית ולא ביעדי השינוי הנחוץ את חזון העשייה. כך היה לאחרונה גם במחאה החברתית של קיץ 2011, כשלמעשה פוליטיקה מהפכנית ולא "צדק חברתי" עמדה במוקד מהלך שנועד לפתור בעיות מוגדרות כיוקר מחיה, מחסור בדיור ופערים חדים בחלוקת ההכנסות במשק.
ובקונטקסט של ימים אלה, אומר שפראיירים אינם דווקא מי שממלאים את חובתם האזרחית הבסיסית לשרת בצבא ו/או לשלם מס-אמת. פראיירים גדולים הרבה יותר הם אלה שנתפסים מחדש למנהיגות או אידיאולוגיה שהוליכו אותם שולל בעבר, ומוכנים להעניק להם מחדש תמיכה פוליטית על יסוד הבטחה למימוש אותן מטרות שכישלונן הוכח בעליל באותה דרך קלוקלת בדיוק.
רק מנהיגים מעטים לומדים לקח מהותי מכישלון אישי שלא הרחיק אותם מעשייה ציבורית לפרק זמן ארוך. מעטים עוד יותר מסוגלים להודות בכישלון אידיאולוגי-פוליטי ולאמץ דרך חדשה. משום שאנו עומדים ערב בחירות, היערכויות פוליטיות שונות ומשונות ולקחי עבר מאלפים לגבי חלק מהמפלגות וחלק מהאישים המבקשים לעצמם שיבוץ פוליטי חדש, טוב יעשה הציבור אם יבחן את הדברים בקונטקסט רחב ככל האפשר. שכן, כאמור, הכל נקבע... אבל הרשות נתונה. מותר לטעות ולשלם מחיר אבל מותר גם לנסות ולא להשתטות.
