זמן הסתר וזמן הסוד

זה לשון השיר:


לֹא כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים.

מִתַּחַת לַסֹּמֶק, לַבְּעֵרָה, הָיְתָה זוֹ מְצִיאוּת
נְזִירִית. תַּאֲוָה אֲמִתִּית, צִמָּאוֹן
לַחַיִּים.

לֹא כָּךְ נָבִין פִּכְפּוּךְ, חַיִּים.
רַק מֵהַצַּד, מֵעֵבֶר, אֶל תּוֹךְ, מַרְאִית הַיֹּפִי
הַסָּתוּר, הַכֹּסֶף בֵּין הָעֵצִים, לִשְׁתּוֹת
בֹּהַק מַיִם
אֶגְלֵי הָאוֹר שֶׁהֶעֱצִים, נִרְעַד

עַד חֹשֶׁךְ עֲדָנִים,
כְּשֶׁכֻּלָּנוּ כְּבָר
בְּשֵׁלִים,
חַמִּים, שׁוֹנִים

לֹא כָּךְ יֵרָאוּ
פָּנֵינוּ,
וְאִלּוּ פִינוּ

וְאֵין עוֹד דְּבָרִים


מגילת פשר על השיר:

יש בשיר רמזים הקושרים את צופן השיר לצופן משפחתי נסתר.

כשסבא יצחק חבשה, אביה של אמנו סעידה, היה מגיע לירושלים, ידענו שעיניו הכחולות הנכספות והבוהקות שומרות אור גנוז. ידענו שהוא סוחב על הגב את זכר שני בניו, שנרצחו בפרעות בבגדד בשנת 1941. היטב ראינו עד כמה אהב סבא היקר להתפלל "נשמת כל חי" כל בוקר. כשהיה מגיע לשורות "ואילו פינו מלא שירה כים"- היה דומם לרגע ובוכה.

ככל שבגרתי, זכרתי את הרגעים האלה, והבנתי, שיש באותה תפילה - מתח בין מציאויות, בין אמונה לבין שבר, בין גילוי לבין הסתר. כשכתבתי את השיר הזה, ראיתי מראות אחרים, וניסיתי לתהות על הדרך להבין את המציאות, את היופי, את האהבה: "לא כך נבין פכפוך, חיים".

לפתע הבנתי כי, יש דרך אחרת להתעלות מעבר לכאב ומעבר למציאות, להביט "מהצד, מעבר, אל תוך". כשביקשנו לעתים מסבא להסביר משהו נסתר, היה לוחש, "הכול מובן". ושותק.

סבא שכל שני בנים - ולא פעם שאל בכאב: בבית המדרש לימדונו, שמי שמתפלל בצורה עמוקה את פסוקי השכול של אהרון הכהן ששכל את שני בניו נדב ואביהוא, תפילה כזאת מגינה על המתפלל. קשה היה לו להבין את סוד הבריאה, סוד ההוויה, סוד המלים. איך לבטא מרי כלפי האל שכה אהב.

וכך סיימתי את שירי במילים: "ואין עוד דברים". ומבחינתי זו הייתה דרכי כמשורר לקשור בין אמונה לשירה: בקליפת האגוז של השיר גנוז רז תת-קרקעי, צופן ההבנה, וגם חבוי שם הניגוד המתנגן: "ואילו פינו"...שירה שמסמלת פיוס רך ושלם.

את הדברים האלה פרסמתי בכתב העת מוצ"ש מבית מקור ראשון בתאריך 19 באוגוסט 2011 והשיר גופו פורסם גם במאזניים ביטאון אגודת הסופרים העברים גיליון אב תש"ע.