וזה לא נגמר

רצח של ראש ממשלה בעטיה של הזיה כי עם מותו תידרדר ההיסטוריה מנתיב הצוקים בהם היא הולכת ולא תהיה עוד ואחרת תבוא ותכבוש את ההר במקומה, הוא רצח שאינו יודע ליתום. ההיסטוריה לא סרה מדרכה. היא כוללת את הרצח והולכת הלאה לתוך נופים שאיש אינו יודע לחזות אותם, גם לא החוזים ההוזים. טירוף הוא לחשוב אחרת. כמו שהרצח הוא טירוף, כך גם טירוף הוא הניסיון הנואל לזכור אותו כאירוע שבעצם עודו נמשך.

הויכוחים סרי הטעם על אופייה של עצרת זיכרון, על איוש במת דובריה, על נואמיה ושותקיה על זמריה ועל מחרישיה, היא פתולוגית. שום דבר אינו מבטיח כי פתולוגיה זאת היא זמנית, כי עם הזמן תתרפא, כי בעוד עשר שנים, בעוד דור, בעוד דורות, תדע ישראל להתייחד עם אדם שהיה ללא כל ספק מחלוצי בוניה ומגניה התייחדות מכובדת נטולת יצרים ספוגת תרבות החוב שחבים הדורות לדורות שקדמו להם ותדע להודות כי רצח של אדם על דעותיו שנבחר להנהיג אומה ביושר ובהגינות ביד מי שראה עצמו כשופט כל הארץ - מחייב חשבון נפש מתמיד. אין היום מרחב גדול לחשבון נפש. אבל יש ערבה פתוחה להתחשבנות שאינה פוסקת ומאיימת לא לפסוק.

קיללת ההווה המתמלך על כל מרחב חייו הארוכים של העם היהודי היא נוראה. הוא תובע כי כל שהיה יימדד על-פי מקומו על מגרש היום, כי כל דברי הימים יוטלו בלי חדול לתוך זירה של אגרוף בוטה ואלים בו מכים אחים את אחיהם ובנים את אבותיהם ואבות של היום את בניהם של מחר. רבין אינו שם של אדם, בשר ודם, שלוח העם, קברניט בשדות קרב ובמסדרונות השלטון, אב, בעל, איש. הוא שם של פרובוקאציה. הוא שם של מורשת. הוא שם של אשמה. הוא שם של קונספיראציה. הוא שם של התגרות בגורל עם. הוא שם של צומת ההתפרדות והמחלוקת וחוסר ההשלמה עם כל השלמה. שום דבר מכך אינו מעיד עדות כלשהי על רבין. הכל מעיד עדות מחטיאה עלינו. מה קורה לנו? איננו מניחים לאיש חי לחיות ואיננו מניחים לאיש מת למות. אנו לופתים את זכרו כלפות כלי נשק. אנו לוחמים זה בזה אוחזים בשמו כאחוז בפגיון.

ההווה המתמלך עלינו בקוצר רוח ובשצף קצף מתלבש כאילו הוא העתיד. כאילו הוא הבשורה. כאילו הוא שבועה. הוא לא. הוא הווה שנכנע. הוא הווה שנופל שדוד לפני עבר שאיננו רוצה לפתוח שום שער לעתיד. הוא רוצה שמה שיהיה מחר יהיה בדיוק מה שנשבר אתמול. מי שסילק את רבין מן המסילה כדי שלא יסלול חלילה שבילים לשינוי, היה שלוחו של עבר כזה שאינו יכול לשאת את המחשבה כי עתיד הוא חדש, כי עתיד הוא פתח לתקווה שלא הייתה, כי עתיד יכול ללכת גם סרה אם יוליכו אותו סרה אך עתיד יכול ללכת גם בשורה אם יתנו סיכוי לבשורה. ההווה שונא בשורה. מפחד מפניה. קם עליה להורגה.

וזה לא נגמר.