מסמך: אריה דרעי מבקש שחרור מוקדם

1. ועדת השחרורים, כשמה כן היא, ועדה לשחרור אסירים. היא חשה רגשי תסכול - כמאמרו של כבוד השופט שילה, שכיהן כיו"ר הוועדה - שעה שהיא לא מגשימה את ייעודה.

2. מאז ומתמיד שקלה ועדת השחרורים שני שיקולים מרכזיים:-

א) תקנת הפרט - האם יש סיכוי סביר שהעבריין ישקם את עצמו, האם ישוב העבריין לחיים נורמטיביים וכיוצ"ב.

ב) תקנת הכלל - האם נשקפת מסוכנות כלשהי לציבור כתוצאה משחרורו המוקדם של האסיר.

מעבר לשני שיקולים בסיסיים אלה קובע החוק (סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר) כי שיקול מרכזי נוסף במערך שיקולי הוועדה, שהוא למעשה תנאי מוקדם להענקת רשיון חופש, מתייחס להתנהגותו של האסיר בכלא, היינו "התנהגות טובה".

3. שני השיקולים האמורים שולטים על דיוני ועדת השחרורים מזה עשרות שנים, ואיש אינו חולק על כך שאלו השיקולים הרלוונטיים לדיון עד עצם היום הזה (ראה דברי כבוד הנשיא ברק בעמוד 8 לפסק הדין בפרשת "שקולניק").

4. ערב הדיון בפני הוועדה הנכבדה מסר תת גונדר, עו"ד חיים שמולביץ, לעו"ד נבות תל-צור, מטעם הח"מ, את הנתונים הבסיסיים בקשר לשיעור האסירים הזוכים לשחרור מוקדם.

לדברי תת גונדר שמולביץ עד לחקיקת חוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), התשס"א-2001 (להלן: "חוק החצי"), עמד שיעור האסירים הממוצע שהשתחררו בחלוף שני שליש מתקופת מאסרם על כ- %50. בתקופת חוק החצי (עד ליום 31.12.01) עמד שיעור האסירים שהשתחררו מכוח אותו חוק על כ- %40, כאשר שיעור זה מתחלק לכ- %15 אשר זכו להשתחרר בדיוק ביום תום מחצית מתקופת מאסרם ולכ- %25 אשר השתחררו בחלוף זמן מסויים לאחר מחצית התקופה, וזאת בשל הליך ועיתוי כניסת חוק החצי לתוקף. אותם %25 שוחררו ביום כניסת חוק החצי לתוקפו, אך בשל מועד קבלת החוק וכניסתו לתוקף, שחרורם בפועל היה לאחר שחלפה מחצית מתקופת מאסרם.

עו"ד שמולביץ הוסיף כי מבחינה מספרית השתחררו עד ליום 31.12.01, מכוח חוק החצי, מאות אסירים.

התוצאה היא כי אין שחר לטענה כאילו רק "מתי מעט" אסירים זכו לשחרור על פי חוק החצי, וכמו כן ברור כי לא חל שינוי קיצוני בנורמה של השחרור המוקדם כתוצאה מתיקון החוק על ידי חוק החצי.

5. העובדה שהשחרור המוקדם - בכפוף לתנאים שפורטו לעיל, בדבר תקנת הפרט, תקנת הכלל והתנהגות טובה - הפך לאורך עשרות שנים להיות בגדר נורמה, איננה יכולה להיות שנויה במחלוקת, ואף בית המשפט העליון העלה את הנוהל של השחרור המוקדם למעלה של נורמה, תוך שבית המשפט אף גוזר מתוצאה זו את המסקנה המתחייבת - כי בהיות השחרור המוקדם בגדר נורמה, יש להפעילו באופן שוויוני, ואין להפלות אסיר מסויים לעומת כלל האסירים.

6. כתוצאה מהנורמה שנוצרה כאמור ולאור אותה נורמה, קבע כבר בית המשפט העליון כי כאשר גוזר בית המשפט עונש על נאשם פלוני, עומדת לנגד עיניו הנורמה של השחרור המוקדם והיא משוקללת כחלק בלתי נפרד משיקולי הענישה.

כך למשל קבע כבוד השופט אנגלרד בפרשת "שקולניק" (בג"צ 89/01, עמוד 20 לתדפיס):

"בית משפט זה גם מודע הוא שהנידון זכאי להפחתת שליש בתום שני השלישים של ריצוי עונשו, בהתקיים התנאים החיוביים הקשורים בהתנהגותו ובאישיותו ואשר צופים את פני העתיד. לכן אין על הוועדה לשקול פעם נוספת את שיקולי הענישה, כאילו יושבת היא במקום בית המשפט..."

בדומה לכך קבע באותו מקרה כבוד השופט אור (עמוד 30 לתדפיס פסק הדין):

"חשוב לציין בהקשר זה כי בית המשפט אשר בידו מופקדת מלאכת גזירת הדין, וכן בעלי הדין, מודעים לאפשרות שבתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו, ישוחרר האסיר מבית כלאו... משעה שנקבע העונש בפסק דין סופי על ידי בית המשפט, תמה ונשלמה מלאכת גזירת הדין."

בדומה לכך קבעה כבוד השופטת בייניש, בעמוד 33 לתדפיס פסק הדין:

"במציאות הקיימת, לפחות ברוב המקרים, הצדדים ואף בית המשפט מודעים לאפשרות השחרור ברשיון כתום תקופת ריצוי שני שלישים מהמאסר, וועדת השחרורים רשאית להניח כי עובדה זו היתה לנגד עיניו של בית המשפט בהטילו את העונש."

7. אכן, כאשר גזר בית המשפט העליון על הח"מ את עונש המאסר של שלוש (3) שנים, הוא שיווה לנגד עיניו - כעולה מדברי השופטים בפרשת "שקולניק" - כי הח"מ ירצה בפועל שנתיים בלבד, בניכוי המנהלי, שכן חוק החצי טרם חוקק אז.

דא עקא, חזקה על כנסת ישראל - שהיא עדיין הריבון במדינה - שכאשר חוקקה את חוק החצי אף היא שיוותה לנגד עיניה את הנורמה האמורה, לפיה בית המשפט העליון לקח בחשבון את השחרור המוקדם בחלוף שני שליש מתקופת המאסר, אך חרף זאת חוקק חוק החצי, ללמדך שהעובדה שגזר הדין של הח"מ ניתן כאשר שררה המציאות הקודמת, לא היוותה מכשול בעיני הכנסת מלחוקק את חוק החצי.

8. לא נעלם מעיני כי הליכי החקיקה של חוק החצי לוו בסערה ציבורית ונשמעו קולות גם נגד החוק, ואולם מבחנו של שלטון החוק הינו בכיבוד החוק באשר הוא חוק, גם אם חלקים אלה או אחרים בציבור אינם שבעי נחת מהחוק שחוקקה הכנסת. ממילא לא יעלה גם על הדעת לסכל את החוק, לעשותו פלסתר ולבקש להופכו לאות מתה על ידי יישום "מצומצם" או "פירוש מצמצם"של הוראותיו.

9. חוק החצי בוטל על ידי חקיקת חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק החדש"), כאשר אין חולק כי על יסוד הוראת המעבר (סעיף 48(ב) לחוק החדש) רשאית הוועדה הנכבדה להורות על שחרור הח"מ על תנאי בחלוף מחצית מתקופת המאסר, כאשר השיקולים שעל הוועדה לשקול בעניין זה קבועים בסעיפים 10-9 לחוק החדש.

10. למקרא עיקרי הטיעון של המדינה, ובייחוד נוכח האמור בסעיף 6 לעיקרי טיעון אלה, ברור כי לדעת המדינה לא מתקיים אף נתון מהנתונים המנויים בסעיף 9 לחוק, ואשר יכול והיה בהם למנוע את השחרור המוקדם במקרה זה.

11. על אף האמור, ומשעה שהמדינה מצאה לנכון להתייחס למספר נתונים מהנתונים המפורטים בסעיף 9 לחוק, מבקש אף הח"מ להתייחס לדברים, וזאת יעשה בקיצור נמרץ.

12. יורשה לח"מ לומר, בכל הכבוד והענווה, כי על אף שחוות הדעת שהגיש תת גונדר עו"ד יעקב שמולביץ, היועץ המשפטי הראשי של שירות בתי הסוהר, היא חוות דעת תמציתית ו"יבשה", הרי התמונה העולה ממנה היא תמונה חיובית באופן חד משמעי.

מתוך חוות הדעת אבקש להדגיש את האמור בסעיף 7, שם נאמר כי "האסיר נהג להעביר שיעורי תורה לאסירים אחרים בשעות הפנאי", האמור בסעיף 10, שם נאמר כי "תפקודו של האסיר בשיקום הפרטני תקין" והאמור בסעיף 14, שם נאמר כי "... התנהגותו של האסיר טובה בדרך כלל ואין כל מידע המצביע על מסוכנותו לשלום הציבור".

13. בנוסף לכך הוגשה חוות דעת מנהל הכלא, ועל אף הנימה האישית (שהיתה מיותרת, בכל הכבוד) העולה ממנה, ברור כי אף חוות דעת זו הינה חוות דעת חיובית ביותר.

לעניות דעתי, דווקא על רקע הנימה האישית, אליה אתייחס בהמשך, ראוי ליתן משקל יתר לדברי מפקד הכלא, האומר בעמוד 2 לדו"ח, כי "בכל מקרה האסיר נהג בנימוס וקיבל את מרותי בהחלטות לגביו והנתונות לסמכותי", תוך שהוא מוסיף, בעמוד 3 לדו"ח, כי "מאז היותו בשיקום קבוצתי התנהגותו היתה תקינה, פעל במסגרת האגף, העביר שיעורי תורה לאסירים אחרים, סייע לאסירים דלים גם כאשר שוחררו מבתי הסוהר". באשר להליך השיקום מציין מפקד הכלא, בעמוד 3 לדו"ח, כי "עד כתיבת מסמך זה תפקודו תקין, מבצע את הוראות השיקום ככתבן וכלשונן. על האסיר נערכות ביקורות פתע שבועיות על פי הנחייתי ולא נמצא רבב בתפקודו. האסיר יצא לחופשות בזמנים שנקבעו לו, מילא אחר כללי החופשות ושב תמיד בזמן וברוב המקרים לפני הזמן".

14. אומנם בעמוד 2 לדו"ח מצא לנכון מפקד הכלא לציין כי התנהגותי התבטאה "בהתנשאות ובגבהות לב" כאשר קיבלתי תשובות שליליות לבקשות שונות, אך דברים אלה אינם מתיישבים כלל, בלשון המעטה, עם הדו"ח שמסר מפקד האגף (המצוי במגע יומיומי עימי והנמוך כמובן במעמד ובדרגה ממפקד הכלא, ואשר על אף זאת לא חש מעולם "התנשאות" כלשהי מצידי), שם רשם מפקד האגף כי "אופי התנהגותו בתקופת שהייתו באגף, נעים הליכות, שקט, ממושמע, דייקן, התנהגותו למופת. תמך באסירים אחרים הן רוחנית והן כלכלית, החל את השיקום הפרטני ב- 2.10.01 ללא שום חריגות".

15. ההסבר לסתירה בין האמור בדו"ח מפקד האגף לבין דו"ח מפקד הכלא נובע לדעתי מהעובדה שהח"מ זכה לטיפול חריג ומפלה לרעה בכלא, כתוצאה מהמעמד הציבורי המיוחד.

האמת הפשוטה היא כי עם כניסתי לכלא נוצר בשב"ס "נוהל מיוחד" לפיו יטופלו כל ענייני באופן בלעדי על ידי ועדת שלושה, בה חברים שלושה תתי גונדר משב"ס (!), אשר הוסמכו להחליט באופן בלעדי בכל דבר ועניין הנוגע לשהייתי בכלא.

כך למשל, בקשה פשוטה, שיכול כל אסיר רגיל להגיש, לתוספת ארונית או וילון בחדר, נדרשתי להגיש בכתב ל"ועדת השלושה".

מאידך, כאשר התברר לי כי הופליתי לרעה בעניין הביקורים המשפחתיים השבועיים, נוכח העובדה כי הנני אב ל- 9 ילדים ובן לזוג הורים מבוגרים, היתה זו הוועדה המיוחדת הנזכרת שקבעה את זכאותי לתוספת של חצי שעה שבועית בביקורים, וייתכן כי החלטה זו גרמה לפגיעה במפקד הכלא.

התוצאה היא שהפקעת הסמכויות הרגילה לגבי ממפקד הכלא, היא "החטא הקדמון" שיצר מתיחות פנימית חסרת תקדים בקרב השב"ס, אשר לי אין יד ורגל בה ואשר אותותיה ניכרים בדו"ח של מפקד הכלא, ובנימה האישית המאפיינת אותו.

16. כאמור, על אף כל זאת הוגשו לוועדה הנכבדה דוחות חיוביים ביותר, ולעניות דעתי דווקא נוכח התנאים הקשים והדווקנות המיוחדת של הטיפול בשהייתי בכלא, יש ליתן לדוחות חיוביים אלה משקל מיוחד.

17. בסעיף 4 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה נזכר כתב האישום שהוגש נגדי ב"תיק הציבורי" (ת.פ. 1872/99).

לאור עמדת המדינה בסעיף 6.ב. לעיקרי הטיעון מטעמה, כי אין בכתב האישום האמור כדי להוות שיקול כלשהו לשלילת השחרור המוקדם, איני רואה כל צורך להתייחס לנושא זה, אך אבקש להדגיש - את שאמרתי גם בעל פה - כי התובעת המנהלת את ההליך בבית משפט השלום בירושלים הצהירה בפני בית המשפט באופן חד משמעי, כי העבירה המיוחסת לי באותו תיק הינה "הפרת אמונים" (ולא "מירמה והפרת אמונים").

18. לסיכום השיקולים לפי סעיף 9 לחוק שעל הוועדה הנכבדה לשקול - ואלה באופן מסורתי השיקולים העיקריים והכמעט בלעדיים - הרי לאור עמדת המדינה עצמה ברור כי הן מבחינת "תקנת הכלל" - בכל הקשור למסוכנות לציבור, הן מבחינת "תקנת הפרט" - בכל הקשור לסיכויי השיקום ולנסיבות האישיות, והן מבחינת ההתנהגות בכלא, לא רק שאין נתון כלשהו השולל את השחרור המוקדם, אלא שכל הנתונים שהובאו בפני הוועדה הנכבדה תומכים באופן מובהק בשחרור המוקדם.

19. במהלך הדיון שהתקיים בעל פה בפני הוועדה הנכבדה עלתה הסוגייה של אי הבעת חרטה מצד הח"מ בשל העבירות בהן הורשע, ולמרבה הצער נושא זה נזכר גם בעיקרי הטיעון של המדינה (ראה עמוד 4 לעיקרי הטיעון). לפיכך ראוי כי יאמרו בעניין זה הדברים הבאים.

20. עייינתי היטב בסעיפים 10-9 לחוק החדש ולא מצאתי שם זכר או רמז לכך שהבעת חרטה או אי הבעת חרטה מהווה שיקול כלשהו שהוועדה רשאית להזקק לו, במסגרת השיקולים המנויים בחוק.

21. בעניין זה ראוי להבהיר היטב כי קיימת אבחנה חדה בין שתי סוגיות שונות ונבדלות זו מזו: הראשונה, הפנמה והכרה מלאה בשלטון החוק ובעליונות המשפט, והשניה, הבעת חרטה או אי הבעת חרטה לגבי עבירה בה הורשע אדם.

בהיותי נבחר ציבור ואיש ציבור הודעתי מעל כל במה אפשרית כי אין לקבל עבירה של שוחד וכי אין להקל ראש בהרשעה של איש ציבור בעבירת שוחד. דבר אין לכך עם העובדה כי בנסיבות המיוחדות בהן אני מצוי כעת, אין כל מקום לצפות ממני להביע חרטה בשל העבירות שבהן הורשעתי.

22. כפי שטענתי בפני הוועדה הנכבדה, טיעון המדינה, כמו גם עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה, לוקים בחסר מהותי, הואיל והמדינה השמיטה מטיעוניה את העובדה כי בימים אלה ממש תלויה ועומדת בקשה למשפט חוזר, שהוגשה על ידי פרקליטי לנשיא בית המשפט העליון עוד ביום 21.11.00 (מ"ח 8483/00).

לעניות דעתי, היה על המדינה להעמיד מיוזמתה את הוועדה הנכבדה על עובדה מהותית זו, שכן ראוי כי הוועדה תדע את התמונה השלמה ביחס להליכים המשפטיים המתנהלים בקשר לעבירות נשוא ההרשעה והליכי השחרור.

23. כעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בענייני, ושהעתקו צורף לוועדה על ידי המדינה (ע"פ 3575/99), נדבך מרכזי ועיקרי בהרשעתי בעבירת השוחד (אישום מס' 1) ובעבירה של קבלת דבר במירמה (אישום מס' 2) היה עדותו של עד המדינה יעקב שמולביץ.

לעניין זה מופנית הוועדה הנכבדה לסעיפים 44-39 לפסק הדין, שם מנה בית המשפט העליון את הראיות העיקריות לעבירת השוחד, בראשן עדותו של עד המדינה יעקב שמולביץ, תוך שבית המשפט העליון קובע, על יסוד מהימנותו של שמולביץ, כי ניתן להשתית על עדותו את ההרשעה. כמו כן ראה ההסתמכות על עדות שמולביץ ועל מהימנותו לעניין האישום השני, בסעיפים 76 ו- 80 לפסק הדין.

24. זמן מה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, קיבלו פרקליטי חומר חדש משוויץ, המוכיח כי עד המדינה שמולביץ הינו נוכל בינלאומי וכי עד זה מסר בבית המשפט עדות שקר, אשר בית המשפט המחוזי, ובעקבותיו בית המשפט העליון, לא הבחין בה ולא עמד עליה כלל.

זוהי בתמצית העילה לבקשה שהגשתי, כאמור, לקיים משפט חוזר.

25. בד בבד עם הגשת הבקשה למשפט חוזר פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירת משטרה נגד עד המדינה שמולביץ בחשד למסירת עדות שקר במשפטי.

היועץ המשפטי לממשלה סירב לפתוח בחקירה כאמור, ואף הגיש לנשיא בית המשפט העליון חוות דעת המתנגדת בתוקף לקיום משפט חוזר.

סירובו של היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה נגד שמולביץ אילץ אותי להגיש בעניין זה עתירה לבג"צ, ובהמשך להגיש עתירה מתוקנת (בג"צ 6302/01).

26. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה למשפט חוזר איפשר נשיא בית המשפט העליון - בהליך חריג המצביע לכאורה על רצינות הטענות - להשמיע בפניו גם טיעונים בעל פה, ודיון זה התקיים ביום 10.6.01.

בהמשך אותו דיון, ומשהובא לידיעת נשיא בית המשפט העליון כי הגשתי עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה בשל סירובו לפתוח בחקירה נגד עד המדינה, מצא לנכון כבוד הנשיא ברק להשהות את מתן ההחלטה בבקשה למשפט חוזר, עד לבירור תוצאות העתירה שהגשתי נגד היועץ המשפטי לממשלה.

החלטת כבוד נשיא בית המשפט העליון מיום 23.7.01 להשהות את ההחלטה בבקשה למשפט חוזר (אשר ניתנה חרף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה), רצ"ב כנספח א'1 לסיכומים אלה, ואילו החלטת כבוד הנשיא מיום 13.8.01, להמשיך ולהשהות את הדיון בבקשה למשפט חוזר עד לבירור העתירה, רצ"ב כנספח א'2 לסיכומים אלה.

27. ביום 27.11.01 התקיים דיון ראשון בעתירה המתוקנת הנזכרת ובית המשפט העליון הורה על צירופו של עד המדינה יעקב שמולביץ כמשיב נוסף בעתירה, כעולה מההחלטה הרצ"ב כנספח ב' לסיכומים אלה. העתירה המתוקנת הומצאה לשמולביץ, ועליו להגיש את תשובתו, אם יחפוץ בכך, עד ולא יאוחר מיום 3.2.02.

28. ברצוני להדגיש כי אני מאמין באמונה שלמה שאם תתנהל חקירת משטרה בעניינו של עד המדינה יעקב שמולביץ, יהיה בתוצאות חקירה זו כדי לחזק מאוד את טיעוני בבקשה למשפט חוזר.

29. התוצאה היא שבימים אלה ממש אני מצוי בעיצומם של הליכים לקיום משפט חוזר ולביטול ההרשעה, וממילא אני נלחם על חפותי. בנסיבות אלה, דרישת המדינה בעיקרי הטיעון מטעמה, כי אביע כעת חרטה, הינה דרישה שלא רק מועלית בחוסר תום לב (לאחר שהמדינה השמיטה כאמור, בטיעוניה את כל התשתית העובדתית הרלוונטית לעניין זה), אלא היא דרישה בלתי אנושית ובלתי מתקבלת על הדעת.

30. ברצוני להדגיש פעם נוספת את שאמרתי גם בעל פה, כי דבר אין להליכים האמורים עם כיבוד פסק הדין, שהרי אני הייתי זה שפנה לציבור הגדול שתמך בי והודעתי כי אני מקבל עליי את פסיקת בית המשפט באהבה, על אף שמבחינה רגשית אינני מסכים עימה, ואני מרצה את העונש שנגזר עליי מתוך קבלה שלמה של הדין.

היה זה כבוד השופט ויתקון שעמד על זכותו של הציבור לדחות את פסיקת בית המשפט מבחינה רגשית, וזאת להבדיל אלף אלפי הבדלות מהחובה המוחלטת לכבד את פסקי הדין ולציית להם, עקרון עליו אין עוררין.

אמור מעתה כי הסוגיה של אי הבעת חרטה על ידי בשלב זה איננה רלוונטית כלל, ומכל מקום דבר אין לה עם ההפנמה וההכרה בערכי המשפט ובשלטון החוק, בכלל, ועם ההפנמה המלאה מצידי של חומרת עבירת השוחד, בפרט, כפי שהצהרתי בראש חוצות, קבל עם ועדה, כאמור, וכפי שחזרתי על הדברים גם בטיעוני בעל פה בפני הוועדה הנכבדה.

31. אין חולק כי סעיף 10 לחוק (אשר הופיע גם במסגרת התקנות שהותקנו מכוח חוק החצי) הינו תולדה של פסיקת בית המשפט העליון בפרשת "שקולניק", כפי שועדה נכבדה זו קבעה במפורש בעמוד 3 להחלטתה בעניין מרגלית הר שפי (העתק ההחלטה צורף לוועדה על ידי המדינה).

32. כבר מהאמור עד כאן עולה כי סעיף 10 לחוק הינו בבחינת חריג, השמור למקרים חריגים, נדירים ומיוחדים, אשר חומרתם הקיצונית היא זו המאפשרת לוועדה לשקול "גם" את השיקול של אינטרס הציבור, שיקול שאלמלא כן לא היה כלל בסמכות הוועדה.

אמור מעתה כי השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק משקפים את הכלל ואת עיקר שיקולי הוועדה, כאשר סעיף 10 הוסף כחריג, המצוי בצידו של הכלל.

33. בניגוד לטיעוני המדינה, מאז ומתמיד היה מקובל כי חריג הפוגע בזכויות הוא זה שיפורש בצמצום ובדווקנות, וכך גם נלמד מלשון סעיף 10 לחוק, המקימה את הסמכות לוועדה אך ורק במקרים "בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר...".

צא וראה כמה תנאים מוקדמים צריכים להתקיים במצטבר, על מנת שהוועדה הנכבדה תהא מוסמכת, על פי סעיף 10 לחוק, לשקול "גם" את השיקול של אינטרס הציבור:-

א) מקרים בעלי חומרה.

ב) נסיבות מיוחדות.

ג) פגיעה במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אפיכת החוק ובהרתעת הרבים.

ד) נוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה לבין תקופת המאסר בפועל.

34. אין צורך לומר כי נדרש קיום קשר סיבתי בין היווצרות היחס "הבלתי סביר" שבין חומרת העבירה לבין תקופת המאסר, ולבין הפגיעה החמורה באמון הציבור.

כך למשל, אם הפגיעה בציבור איננה נגרמת באופן ישיר וודאי כתוצאה מהיחס שבין חומרת העבירה לבין תקופת המאסר בפועל כתוצאה מהשחרור, אלא נגרמת כתוצאה מנסיבות אחרות, לא מתקיימים תנאי סעיף 10 לחוק.

35. אין צורך לומר כי אם קיימת פגיעה בציבור אך הוועדה איננה מסוגלת לקבוע באופן ודאי כי מתקיימת פגיעה "במידה חמורה" בציבור, שוב אין סמכות לשקול את הסוגיה של אינטרס הציבור.

ודוק היטב. החוק מדבר על פגיעה חמורה באמון הציבור, ולא על ביקורת כזו או אחרת שעלולה להשמע כתוצאה משחרור מוקדם של אסיר.

36. כאשר דיבר המחוקק על מקרים "בעלי חומרה" הוא שיווה לנגד עיניו את המקרה של "שקולניק", שבו מדובר היה ברצח של ערבי כפות, ואולי אף את המקרה של מרגלית הר שפי, אשר נקשר באופן ישיר לרצח ראש ממשלת ישראל, אירועים שזעזעו את אמות הסיפים של המדינה, ואשר בינם לבין המקרה דנא אין ולא כלום, כאשר כל אזכור, קל וחומר נסיון להשוות בין המקרים, הוא נסיון מקומם, שמקומו לא יכירנו.

והנה, במקרה דנא לא הונחה כלל בפני הוועדה תשתית כלשהי המוכיחה, ולו לכאורה, כי שחרורו המוקדם של הח"מ: (1) ייצור יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה לבין עונש המאסר, (2) אותו "יחס בלתי סביר" יגרום לפגיעה באמון הציבור בשלטון החוק ובהרתעת הרבים.

37. לעניות דעתי, דווקא לאור אמירותיו הקשות של בית המשפט העליון, כפי שצוטטו בעיקרי הטיעון מטעם המדינה - על נכונותן ועל חשיבותן אין חולק - יש ליתן משקל מיוחד לעובדה כי בית המשפט העליון הפחית שנת מאסר שלמה (12 חודש) מהעונש שנגזר עלי בבית המשפט המחוזי.

כידוע, בעת מתן פסק הדין בערעור, לא באה עדיין לעולם הלכת "שקולניק", ולכן לא היה בנמצא החריג (המגולם כיום בסעיף 10 לחוק) וטרם קמה הסמכות לועדת השחרורים לדחות שחרור מוקדם בשל אינטרס הציבור.

התוצאה היא ששופטי בית המשפט העליון, אשר שקלו היטב את חומרת העבירה ונסיבותיה והיו גם מודעים לנורמה של שחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שליש מהעונש, לא ראו שמץ פגיעה באינטרס הציבור ובהרתעת הרבים כתוצאה מהפחתה של שנת מאסר וכתוצאה משחרורי לאחר פחות משנתיים (בשל הניכוי המנהלי).

38. טענת המדינה, כאילו המקרה של הח"מ בא בגדר החריג של המקרים בעלי החומרה אליהם כיוון סעיף 10 לחוק, אין בה ממש, וראיה מובהקת לכך כי לא למקרה דנא כוון סעיף 10 לחוק נלמדת באופן ישיר מדברי הכנסת והליכי החקיקה של חוק החצי, כמו גם של החוק החדש.

39. תחילה ראוי לעמוד על כך כי עצם הרעיון להעמיד את תקופת השחרור ברשיון על מחצית הינו רעיון עתיק, שיסודו הומני-חברתי, ואשר נבחרי ציבור רבים וטובים תמכו בו משיקולים שונים.

40. כידוע, עוד בשנת 1990 דנה הכנסת בהצעות חוק של ה"ה פרופ' דוד ליבאי וח"כ (כתוארו אז) ראובן ריבלין לעניין זה, ואולם גם אם לא נרחיק עד לערש הצעות חוק אלה ניתן להפנות את הוועדה הנכבדה להצבעה בקריאה ראשונה של חוק החצי מיום 21.7.98, שם התקבל החוק פה אחד, לאחר שלא נמצא ולו ח"כ אחד שיצא כנגד החוק, ולאחר שפרופ' שבח וייס אמר, בין היתר (עמוד 352 לפרוטוקול הכנסת), כי חוק זה "הגיוני, אנושי וחינוכי" וכי הוא יתמוך בו ברצון רב.

בדיון זה נכח והשתתף גם ח"כ אופיר פינס (כיום יו"ר ועדת החוקה), ולא מצאנו בפרוטוקול התנגדות כלשהי מצידו לחוק.

העתק הפרוטוקול רצ"ב כנספח ג' לסיכומים אלה.

41. לימים נדונו הצעות חוק לביטול חוק החצי, בהן הצעת חוק של ח"כ יהודית נאות מיום 27.2.01, כאשר בדברי ההסבר שלה אמרה הגב' נאות, בין היתר, כי לפי הצעתה "מי שנאשם בעבירות שוחד, מירמה והפרת אמון - החוק לא יחול עליו".

ללמדך שהכנסת לא הטילה ספק ספיקא בכך כי חוק החצי מזכה אותי בשחרור מוקדם וכי אין תחולה לחריג שבסעיף 10 במקרה דנא, שאלמלא כן על מה ולמה קמה כל אותה מהומה?!

העתק פרוטוקול הכנסת מיום 27.2.01 רצ"ב כנספח ד' לסיכומים אלה, והוועדה הנכבדה מופנית לעמוד 268 לפרוטוקול.

42. הוא הדין בהצבעה שנערכה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית לאישור החוק החדש (המבטל את חוק החצי) ביום 11.6.01.

במוקד הדיון באותו יום עמדה דווקא הוראת המעבר של החוק החדש (סעיף 48(ב) לחוק החדש), מכוחה מתקיים למעשה דיון זה בענייני.

תומכי החוק החדש הוטרדו מאוד מהוראת המעבר, ביודעם היטב כי על יסוד הוראה זו אהיה זכאי לעתור לשחרור מוקדם במחצית התקופה. ממילא היה ברור לכל חברי הכנסת כי אין תחולה כלשהי, ולו בקירוב, לחריג שבסעיף 10 על המקרה שלי.

כך למשל טען בלהט ח"כ פריצקי, שהוא משפטן בהשכלתו, בעמוד 23 לפרוטוקול, כי הוראת המעבר נועדה במיוחד לאפשר לי שחרור מוקדם במחצית התקופה, ובעמוד 24 לפרוטוקול אמר במפורש כי משמעות הוראת המעבר היא שחרורי המוקדם במחצית התקופה.

העתק הפרוטוקול רצ"ב כנספח ה' לסיכומים אלה.

43. רק לאחרונה, בעקבות הדחייה של הדיון בענייני, התבטא השר לבטחון פנים, מר עוזי לנדאו, לגבי התקנות שהותקנו על ידו במסגרת חוק החצי (אשר הוחלפו על ידי סעיפים 10-9 לחוק החדש), באומרו כי המקרים החריגים שבהם יש לשקול את האינטרס של אמון הציבור בשלטון החוק, הינם מקרים חריגים ביותר, "מקרים יוצאי דופן קיצוניים דוגמת רמי דותן", כלשונו של השר, ללמדך שדווקא העמדה שמציגה המדינה בהליך זה איננה משקפת את הלך הרוח העומד ביסוד סעיף 10 לחוק.

העתק תמליל הראיון המלא עם השר לבטחון פנים מיום 17.12.01 רצ"ב כנספח ו' לסיכומים אלה, והוועדה הנכבדה מופנית לעמוד 2 לתמליל.

44. ברור איפוא שהמחוקק, הן כגוף והן כאוסף של נבחרי ציבור, אשר שיווה לנגד עיניו את העבירות בהן הורשעתי, את נסיבות המקרה ואת פסק דינו של בית המשפט העליון, ואשר איש לא יחלוק על כך כי הוא לא רק הריבון במדינת ישראל, כי אם משקף בצורה הטובה ביותר את אינטרס הציבור, לא ראה בהרשעתי משום מקרה "בעל חומרה מיוחדת", באופן המקים את תנאי סעיף 10 לחוק, ומסיבה זו בלבד קמה בשעתו ההתנגדות העזה להוראת המעבר בחוק החדש (התנגדות שלא זכתה כמובן לרוב).

אילו היה ממש בעמדה שמעלה המדינה כיום - בניגוד מפורש לעמדת הכנסת - כי דווקא המקרה שלי נופל בגדר החריג של המקרים בעלי חומרה מיוחדת כאמור בסעיף 10 לחוק, היינו מצפים כי טענה זו תועלה בכל אותו דיון על הוראת המעבר של החוק החדש, אך לא נמצא ולו ח"כ אחד שסבר כעמדת המדינה בעיקרי הטיעון שהגישה כאן.

לית מאן דפליג כי אלה שצידדו בחוק החדש ואלה שהתנגדו לו ראו כמובן מאליו שאין כל אפשרות למנוע את שחרורי על פי "חוק החצי" על יסוד החריג שבסעיף 10 לחוק החדש, וממילא גם לא הובאה מעולם בפני הכנסת, על ידי שר המשפטים, חוות דעת כזו מטעם היועץ המשפטי לממשלה או הפרקליטות.

45. בטיעוני בעל פה נתתי דוגמא כי גם שחרור מוקדם של אסיר שהורשע בעבירת שוחד יכול - בנסיבות מסויימות - לגרור פגיעה באמון הציבור ובהרתעת הרבים. ואולם, במה דברים אמורים.

הכוונה למשל למקרה בו נגזרו על הנאשם 4 שנות מאסר. נשיא המדינה העניק חנינה על דרך של קיצור העונש והעמידו על שנתיים ימים. לאחר כשנה מבקש האסיר להשתחרר על פי חוק החצי. במקרה כזה ניתן יהא אולי לטעון כי שחרור של אסיר שנדון ל- 4 שנים, לאחר שנת מאסר אחת בלבד, עלול לגרום לפגיעה באמון הציבור בשלטון החוק ובהרתעת הרבים.

זהו אכן מצב קיצוני, חריג ונדיר, כלשונו של כבוד השר עוזי לנדאו, אשר נלקח מפרשת "שקולניק", אותו ביקש המחוקק למנוע. דבר אין לכך עם בקשתי שלי!

46. אין זה סוד כי בהיותי נבחר ציבור ומנהיג תנועה פוליטית לוו כל ההליכים שנוהלו בענייני, לרבות כניסתי לכלא ושהייתי בו, בהתעניינות ציבורית, כאשר חלק מהציבור גילה כלפי אהדה ויחס חם לאורך כל התקופה (כזכור, אני הייתי זה שקרא לפרק את אוהל המחאה של "שאגת אריה", שהוקם סמוך לחומות הכלא - וזאת מתוך רצוני להבטיח את כיבוד ההליכים ואת שמירת הסדר - ואת אירוע המשמעת היחיד המיוחס לי ב"ראיון טלפוני" שקיימתי, יש לראות על רקע זה, כאשר תומכי התעקשו לשמוע את הפנייה לפירוק מאהל המחאה בקולי שלי).

47. בהופעתי בפני הוועדה הנכבדה עמדתי על כך כי ציבור שלם עוקב בכאב ובדריכות אחר ההליכים ואחר ריצוי העונש, וכי דחיית בקשתי לשחרור מוקדם במחצית התקופה עלולה לגרור פגיעה באמון אותו ציבור במערכת המשפט.

לעניות דעתי, לא כיוון סעיף 10 לחוק למצב בו הציבור מפולג ומחולק בדעתו לגבי שאלת השחרור המוקדם. על הוועדה הנכבדה לקבוע כי החוק נועד למנוע שחרור מוקדם שיביא לפגיעה באמון כלל הציבור בהליכי המשפט ובהרתעת הרבים, שכן החוק נועד להגן על אמון הציבור בכללותו, ולא על אמון של חלק זה או אחר של הציבור, בהליכי המשפט.

מקרים שנויים במחלוקת אינם יכולים, מעצם טיבם, להימנות על המקרים שסעיף 10 לחוק נועד להסדיר, וכבר עמדתי על המרחק הרב שבין המקרים שנדונו בפרשות "שקולניק" ו"הר שפי" לבין המקרה דנא.

48. לעניות דעתי, דווקא העמדה שהציגה המדינה, בסעיף 10 לעיקרי הטיעון מטעמה, ממנה עולה למעשה כי המדינה תסכים לשחרורי המוקדם בחלוף שני שליש מתקופת המאסר, משמיט את הקרקע מתחת לטיעון כאילו שחרור במחצית התקופה יגרור פגיעה באמון הציבור ובהרתעת הרבים.

האומנם הבדל של ששה (6) חודשי מאסר הוא זה שיביא לפגיעה בהרתעת הרבים?!

יש לזכור כי כתוצאה מההרשעה אהיה מנוע למשך שנים ארוכות מלכהן במשרה ממלכתית, וידוע גם כי כתוצאה מהרשעתי וכניסתי לכלא איבדתי למעשה את כל מעמדי בתנועת ש"ס, בראשה עמדתי בעבר, תנועה אשר בעמל רב זכיתי להיות בין מקימיה ובמשך שנים רבות שימשתי כיו"ר שלה, והיא שימשה לי כבית שני. כאמור, וכפי שפורסם, לאחרונה גם דלת בית זה נסגרה בפני.

49. בין לבין יש לקחת בחשבון גם את העובדה שחוק החצי בוטל, ולא נראית לעין אפשרות כי שחרורי המוקדם יהווה תקדים או "תמריץ" לאיש ציבור כלשהו לעבור עבירות כלשהן, מתוך "ציפייה" כי יישא מחצית מהעונש.

50. כאשר שוקלים, במסגרת סעיף 10 לחוק, את הסכנה לפגיעה באמון הרבים במערכת המשפט ובהרתעת הרבים כתוצאה מהשחרור, ראוי לשקול את התמונה השלמה של המקרה המיוחד הנוכחי, שכן אם מביאים בחשבון את מכלול הנסיבות של הליכי המשפט, התמשכותם, עינוי הדין והקלון לאורך שנים, והנפילה החדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דומה כי כל המוסיף גורע בכל הקשור לאמון הציבור במערכת המשפט, כמו גם להרתעת הרבים, נוכח ענישתי הקשה.

51. הליכי החקירה נגדי נפתחו בשנת 1990, כתב האישום הוגש בשנת 1993, כאשר מיד לאחריו פוטרתי מהממשלה, ומאז ועד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור בחודש יולי 2000, הועמדתי אל עמוד הקלון והייתי נתון בהליכי המשפט, כאשר עינוי דין חריג מסוג זה לי ולמשפחתי (כאשר חמישה (5) מתוך תשעת ילדי נולדו לאורך שנות החקירה והמשפט), מהווה לפי כל קנה מידה ענישה כואבת, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את עונש המאסר שנגזר עליי ואת הקנס הכספי בסך 250,000 ש”ח אשר שולם על ידי.

בטיעון בעל פה עמדתי על כך שבית המשפט העליון החמיר עימי מאוד לעומת שותפיי לכתב האישום, "נותני השוחד", אשר הורשעו לא רק בעבירות של מתן שוחד ושל קבלת דבר במירמה, אלא הורשעו, בנוסף לכך, בעבירות של גניבה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועוד, אך לא נדונו לריצוי מאסר בפועל, ולו של יום אחד (אלא לעונש של ריצוי 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות)!

52. זהו איפוא גורלו האמיתי של איש ציבור שהורשע בפלילים, וקשה להבין כיצד ניתן לחשוש כי שחרור מוקדם יביא לפגיעה באמון במערכת המשפט, ולו אצל אזרח אחד.

53. המדינה הפנתה את הוועדה הנכבדה למספר החלטות ופסקי דין שעסקו בסעיף 10 לחוק החצי, ויאמר מיד כי אין בין אותן החלטות לבין המקרה שלי ולא כלום.

להלן אתייחס בקצרה להחלטות אלה, על פי סדר הופעתן בעיקרי הטיעון של המדינה:

א) עע"א 1548/01 אילן גורדון - המדובר בפסק דין שעל פניו איננו רלוונטי כלל משום שאותו אסיר נדון ל- 9 שנות מאסר (!) ובקשתו לשחרור מוקדם על פי חוק החצי נדחתה בשל כך שמדובר היה באסיר שהורשע בעשרות רבות של עבירות, נשוא 90 תיקים שונים, אשר כבר ריצה בעבר מאסר, ממנו שוחרר בשחרור מוקדם, אך חזר לבצע עבירות לאחר מכן.

בנסיבות אלה קבעה הוועדה כי קיים חשש של "מסוכנות" מצד אותו אסיר. בהמשך לקביעה זו, כפועל יוצא ממנה ולמעשה למעלה מהצורך, נאמר גם ששחרורו המוקדם עלול לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעת הרבים.

ברור איפוא שהטעם הנוסף, שעניינו סעיף 10 לחוק, לא בא לעולם אלא על רקע הטעם הראשון והעיקרי, שעניינו מסוכנות לציבור, לפי סעיף 9 לחוק.

כאמור, במקרה שלי אין טענה וחצי טענה לפי סעיף 9 לחוק, וממילא אין בפרשת "גורדון" כדי להוות תקדים מבחינה כלשהי.

לאור האמור ברור גם שהציטוט שהובא בעמוד 5 רישא לעיקרי הטיעון של המדינה מפסק דין זה, אינו מעלה ואינו מוריד, ולא רק שהוא נאמר בפסק הדין כאימרת אגב, שהוספה, כאמור, מעל לצורך וממילא לא התיימרה לפסוק הלכה בעניין זה, אלא שאותה אימרה של בית המשפט נאמרה על רקע חומרת העבירות, עונש המאסר הממושך של 9 שנים שנגזר ומסוכנותו של אותו אסיר.

ב) עע"א 2002/01 חזן - כבר בפתח פסק הדין נאמר שמדובר באסיר המרצה מאסר שלישי, ולמעשה אם מביאים בחשבון גם מאסר צבאי, מדובר במאסר רביעי של אותו אסיר.

דווקא בעניינו של חזן נקבע במפורש על ידי בית המשפט המחוזי (עמוד 5 שורות 10-9 לפסק הדין), כי "השיקול הראשון הניצב בדרך כלל בפני ועדת השחרורים כרוך בשאלת המסוכנות או אי המסוכנות הצפויה מהאסיר". לעניין זה קובע סעיף 9 לחוק כי הרשעות חוזרות ונשנות ומאסרים קודמים מהווים אינדיקציה מובהקת ל"מסוכנות".

התוצאה היא שפרשת "חזן" לא רק שאיננה תומכת בטיעוני המדינה במקרה שלי - שבו אין כל טענה לפי סעיף 9 לחוק - אלא שהיא תומכת בעמדתי באופן חד משמעי.

אין צורך לומר כי רק על רקע דחיית בקשתו של חזן לפי סעיף 9 לחוק, קבע בית המשפט כי יש לפעול על פי הוראות חוק החצי "בדרך של צמצום מסויים ובמקרים מתאימים".

ההפנייה של המדינה לקביעה זו, על מנת להסיק ממנה כביכול הלכה כללית, כי יש לפרש את חוק החצי כולו בצמצום, הינה שגויה מן היסוד. דינו של חוק החצי כדין כל חוק אחר, ומשעה שהוא מקנה לאסירים, באשר הם, זכויות לשחרור מוקדם (כפוף לקיום תנאים שנקבעו בחוק), אין כל מקום לטעון לפירוש מצמצם של החוק בכללותו, שכן גישה זו מזמינה את הוועדה הנכבדה לסכל את החוק ולעשות את הוראותיו פלסתר, ולא לכך כיוון בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי התייחס לשאלת יישום החוק בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וקבע כי כאשר מדובר בעבריין מועד, הנושא בקופתו מאסרים קודמים רבים, הרי הנסיון לאלץ את החוק על ידי פירוש מרחיב ומלאכותי, כאילו גם אסיר זה עונה על תנאי סעיף 9 לחוק, הוא נסיון שיידחה על ידי בית המשפט.

ג) תיק הוועדה 002 בעניין יוסף טופול - דומה כי פרשה זו הורדה מסדר היום כבר בשלב שמיעת הטיעונים בעל פה, כאשר יו"ר הוועדה עמד בצדק על כך כי חוק החצי עצמו אינו חל על עבירות שעונשן מעל 10 שנות מאסר. אומנם טופול הורשע בשורה ארוכה של עבירות, שעונש כל אחת מהן כשלעצמה, אינו עולה על 10 שנות מאסר, אך בשל החומרה המופלגת של מעשיו גזר עליו בית המשפט המחוזי 15 שנות מאסר, וזאת במסגרת של הסדר טיעון. בית המשפט העליון העמיד את העונש של 12 שנות מאסר, אך ורק בשל עקרון אחידות הענישה.

יצויין כי מהחלטת הוועדה בעניינו של טופול עולה כי אסיר זה גרם במעשיו לנזק בשיעור של 30,000,000 ש”ח (!), כאשר משיקולי אגרה בלבד הוגשה נגדו תביעה לפיצויים בסך כ- 13.5 מליון ש”ח, כלפיה לא התגונן, וניתן נגדו פסק דין על יסוד הסכם פשרה שנחתם עימו.

הוועדה הנכבדה דחתה את בקשתו של טופול לשחרור מוקדם, בין היתר משום שלא החזיר אגורה אחת מכל אותם מליונים שנטל לכיסו, דבר שהביא את הוועדה לראות בטופול עבריין מתוחכם וקר רווח, שעשה חישוב כלכלי טהור לגזול מליונים, לרצות בשל כך עונש מאסר ולהנות לאחר מכן מכספי הגזילה.

הבקשה לשחרור מוקדם במקרה של טופול משמעותה היתה קיצור עונש המאסר בתקופה של 6 שנים, ואכן נוכח החומרה המופלגת של העבירות, ובייחוד היקפן הכספי, יכול וויתור על 6 שנות מאסר היה בו כדי לפגום בהרתעת הרבים, בשעה שמדובר בעבירות כלכליות הנעשות מתוך בצע כסף.

אין צורך לעמוד איפוא על האבחנות החדות והבולטות בין המקרה של טופול לבין המקרה דנא, כאשר עיקר האבחנה נלמד מהמאסר הממושך שנגזר על טופול, והרי הוועדה הנכבדה היתה זו שקבעה (סעיף 14 להחלטה) כי הנטייה להענות לשחרור מוקדם מושפעת מאורך תקופת המאסר. ממילא, לא ייתכן כי דין אחד יהיה לאסיר שנגזרו עליו 12 שהות מאסר ולאסיר שנגזרו עליו 3 שנות מאסר.

זאת ועוד. בניגוד לטופול, שכאמור בהחלטת הוועדה לא שילם שקל אחד, לא על חשבון הפיצוי למתלוננת בסך 3.6 מליון ש”ח שנגזר עליו כחלק מגזר הדין שלו, ולא על חשבון הפיצוי האזרחי בסך 13.5 מליון ש”ח שנפסק נגדו בתביעת הפיצויים, הרי אני שילמתי את מלוא הקנס בסך 250,000 ש”ח שנגזר עלי בבית המשפט המחוזי, קנס שהיווה החזר מלא של סכום "השוחד" שבקבלתו הורשעתי, ואשר הועמד בפסק הדין של בית המשפט העליון על סך כ- 60,000$.

ד) תיק הוועדה 011 בעניין יאסר יפים - המדובר באסיר שנדון ל- 15 חודשי מאסר בגין עבירות אלימות של איומים, כליאת שווא, שידול לזנות וסרסרות. על אף שמדובר היה בעבירות המצביעות לכאורה על מסוכנות, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 9 לחוק, המדינה לא התנגדה כלל לשחרור האסיר במחצית התקופה. הוועדה הנכבדה נתנה משקל בהחלטתה לאופי העבירות ולעובדה שהאסיר לא הפנים את הפגם המוסרי שבמעשיו, וממילא אלה השיקולים שעמדו במוקד ההחלטה המתייחסת גם לעניין הציבורי.

להסיר ספק, בקשתי המפורשת מהוועדה הנכבדה הינה שלא ללכת - גם כעניין שבמדיניות, להבדיל מהאבחנה הברורה שביני לבין האסיר יפים - אחר ההחלטה שניתנה בעניינו של "יפים", משום שלעניות דעתי אין כל מקום להפוך את השימוש בסעיף 10 לחוק לשיקול שבשגרה, המופעל באופן אוטומטי בכל מקרה ומקרה, והרי ועדה נכבדה זו עצמה עמדה על כך שמדובר בחידוש שנולד בעקבות וכתוצאה ישירה מפסיקת בג"צ בפרשת "שקולניק", כך ששיקול זה שמור אך ורק למקרים חריגים וקיצוניים ביותר.

ה) תיק הוועדה 006 בעניין מרגלית הר שפי - ועדת השחרורים ראתה בפרשת הר שפי חומרה קיצונית מיוחדת, נוכח התוצאות הדרמטיות והטרגיות שנבעו באופן ישיר ממחדלה של הר שפי באי מניעת פשע, קרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. במובן זה ראתה ועדת השחרורים קירבה רבה בין פרשת "שקולניק" לבין פרשת "הר שפי", ומכאן קצרה היתה הדרך להחיל על מקרה הר שפי את הקביעה כי מדובר במקרה מיוחד במינו, שבו שחרור מוקדם של האסירה תפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט (עמוד 3 להחלטה).

על מנת להמחיש את החומרה המיוחדת והקיצונית שייחסה הוועדה הנכבדה לעבירה של הר שפי - שבינה לבין המקרה דנא אין ולא כלום - ראוי לעמוד על הביטויים בהם התייחסה הוועדה לתוצאה המזעזעת של רצח ראש ממשלה, פשע חסר תקדים במדינת ישראל, אשר גרם רעידת אדמה מוחלטת ואולי אף שינה את מהלך ההסטוריה.

וכך מתייחסת הוועדה לדברים (ראה עמוד 2 להחלטה):-

"מדובר ברצח יצחק רבין ז"ל ראש ממשלת ישראל על ידי בן עוולה. פשע שזעזע את אושיות המדינה ורישומו הטראומטי ימשיך לפעפע ימים רבים בלב כל אדם, ולא כל שכן כל אזרח שומר חוק, שעתידה הדמוקרטי של המדינה בנפשו."

בעמוד 4 להחלטה הוסיפה הוועדה:-

"זהו מקרה קיצוני המשליך על התחום הערכי, ציבורי חינוכי כפי שבא לידי ביטוי בכל פסקי הדין. חוות דעת שב"כ היטיבה לציין את העניין שיש לעודד ולחזק בקרב הציבור את התודעה בדבר החובה האזרחית והחוקית למסור לרשויות החוק מידע שיש בו כדי לסייע למניעת עבירות ובודאי עבירות חמורות מן הסוג שבו הורשעה האסירה."

לא למותר להזכיר גם את דברי כבוד השופט חשין בדחותו את ערעורה של הר שפי, שאמר כי "לו אך עשתה המערערת מעט שיכולה היתה לעשות, אפשר היה יצחק רבין עימנו היום הזה. שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחייו של יצחק רבין אפשר היו ניצלים"! (ע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001 (1) 904, בסעיף 98 לפסק הדין).

אין בין דברים קשים וחמורים אלה, שקשה לחלוק על נכונותם לאור העובדה שמדובר במחדל של אי מניעת רצח ראש הממשלה, לבין המקרה דנא ולא כלום.

זאת ועוד. ועדת השחרורים ציינה כי האסירה לא הביעה חרטה בשום שלב של ההליכים.

הוועדה הנכבדה הקדישה כר ניכר בהחלטה לאי הבעת החרטה (עמודים 5-7 להחלטה), ואף בעניין זה יש לאבחן היטב בין המקרים, שכן עמדתי לעיל על הנסיבות המיוחדות והחריגות בהן אני מצוי בימים אלה, נוכח הדיונים המשפטיים סביב בקשתי למשפט חוזר, מה עוד שאין כל ספק שאני קראתי בקול צלול וברור, ובאופן שהד דברי נשמע לא רק באוזני קהל תומכי אלא "לאורכה ולרוחבה של הארץ" (כלשון הוועדה הנכבדה בעמוד 6 להחלטה בעניין "הר שפי"), כי אין להשלים עם עבירה של שוחד.

התוצאה היא ששני השיקולים המרכזיים שהביאו לדחיית הבקשה לשחרור מוקדם בעניינה של הר שפי, קרי חומרה קיצונית של המקרה, שזעזעה את אמות הסיפים של המדינה והקשורה באופן ישיר לפשע נתעב של רצח ראש ממשלה, כמו גם העדר חרטה מצד הר שפי, אינם ישימים כלל למקרה שלנו ויש לאבחן מכל וכל את ההחלטה בעניין הר שפי מהמקרה דנא.

ו) תיק הוועדה 006 בעניין צבי בן ארי - לרנר - עצם ההפנייה לפרשת "לרנר" איננה במקומה, והיא אף מקוממת, אם להשתמש בלשון המעטה. יחד עם זאת, כל אחד ואחד מהנימוקים שהובאו על ידי הוועדה הנכבדה לדחות את בקשתו של לרנר מהווה הוכחה מובהקת לכך שיש להענות לבקשתי.

להלן עיקר הנימוקים שפעלו לחובתו של לרנר:

(1) בפני הוועדה הוצגו מידעים רבים וחמורים על פעילות פלילית ארוכת שנים, חובקת עולם והממשיכה בארץ גם בתקופת מאסרו, כאשר האסיר מוגדר על ידי גורמי המודיעין כ"יעד ארצי". המידע החסוי מצביע בעליל על סבירות גבוהה שהאסיר יחזור לסורו אם ישוחרר שחרור מוקדם, ויש בכך להאפיל על חוות הדעת החיובית של שב"ס (סעיף 6 להחלטה).

(2) האסיר סווג על ידי המשטרה לקטגוריה א', ובכך נמנעה יציאתו לחופשה. יציאת אסיר לחופשה מהווה קנה מידה לבדיקת השלכות שחרורו המוקדם על שלום הציבור ובטחונו (סעיף 7 להחלטה).

(3) האסיר השאיר בכיסו עשרות מליונים שגנב, ואף לא מצא לנכון לשלם קנס "מזערי" ביחס לסכומי הגניבה, בסך 2 מליון ש”ח, תוך שהוא מעדיף לרצות שתי שנות מאסר נוספות בשל אי תשלום הקנס (סעיף 8 להחלטה).

(4) העבריינות הקשה של האסיר והמידעים שהוגשו מצביעים על קיום סכנה ממשית לשלום הציבור אם האסיר ישוחרר, ובנסיבות אלה שחרורו המוקדם עלול לגרום פגיעה באמון הציבור ובהרתעת הרבים (ראה סעיף 12 להחלטה). לרנר נדון ל- 6 שנות מאסר (בעסקת טיעון), כאשר לכך הצטרפו עוד שנתיים בשל אי תשלום הקנס, ולכן מדובר היה בבקשה לקיצור העונש ב- 4 שנים.

כאמור, די לעיין בכל אחד מהנימוקים שפורטו על ידי הוועדה על מנת לדחות בשתי ידיים את פרשת לרנר כ"תקדים" רלוונטי למקרה שלי.

לרנר הגיש ערעור על החלטת הוועדה, אך בית המשפט המחוזי קבע (עמוד 3 לפסק הדין) כי החששות למסוכנות מצד העותר, כפי שמצאו ביטוי בהחלטת הוועדה, אינם חששות בעלמא והם שמצדיקים את דחיית העתירה.

לגבי ההפנייה לסעיף 10 לחוק קבע בית המשפט המחוזי (עמוד 4 לפסק הדין) כי סעיף זה חל גם במקרים של "מירמות או עבירות רכוש בהיקף ניכר ביותר", שגם אז ניתן להתחשב בשיקול זה רק "במקרים המתאימים". לגופו של עניין ראה בית המשפט המחוזי, בנסיבות החמורות של אותו מקרה, את שיקולי הוועדה כסבירים ולא מצא מקום להתערב בהחלטתה.

אכן, על רקע המסוכנות הניכרת לציבור, במסגרת סעיף 9 לחוק, ניתן לקבל כי ויתור על 4 שנות מאסר עלול היה לגרום לפגיעה באמון הציבור ובהרתעת הרבים, אך, כאמור, אין כל דמיון בין פרשת "לרנר" והשיקולים הכוללים שנדונו שם לבין המקרה שלי.

ז) תיק הוועדה 003 בעניין פתחי מדוח - המדובר במקרה מובהק לדחיית בקשה לשחרור מוקדם הואיל ומדובר במאסר שני, כאשר תוך כדי תקופת הרשיון שהוענקה לאסיר במסגרת המאסר הראשון, הוא מעל באמון שניתן בו וביצע עבירות נוספות מאותו סוג, בגינן הורשע תחילה.

בנסיבות אלה קבעה הוועדה הנכבדה כי מתוך עברו של האסיר עולה תמונה של אסיר שחוזר ועושה במודע עבירות של אי הגשת דוחות מע"מ בתקופה ארוכה ביותר. נוכח האמור נדחתה הבקשה לשחרור מוקדם.

הוועדה הוסיפה כי שחרור מוקדם של אסיר זה יפגע במידה חמורה באמון הציבור ובהרתעת הרבים, ולעניות דעתי מעבר לצורך הוספו דברים אלה, שכן האסיר לא עמד בתנאי סעיף 9 לחוק, וכבר הבעתי את הדיעה לפיה אין מקום לעשות שימוש אוטומטי בסעיף 10, שנועד להיות חריג השמור למקרים קיצוניים בלבד, כל אימת שקיימת עילה לדחות את בקשת השחרור המוקדם לפי סעיף 9 לחוק.

מכל מקום, גם בעניין זה לא פנתה הוועדה לסעיף 10 לחוק אלא לאחר שעמדה על העבריינות החוזרת והמעילה באמון של האסיר במסגרת סעיף 9 לחוק, ונעלה מספק כי אלמלא העובדות האמורות, לא היתה הוועדה מעלה בדעתה לקבוע כי מקרה זה הינו מסוג המקרים הקיצוניים והחמורים הבאים בגדר החריג שבסעיף 10 לחוק.

ערעורו של פתחי מדוח לבית המשפט המחוזי נדחה, כאשר העילה היחידה והבלעדית לדחיית הערעור לא היתה כלל פגיעה באמון הציבור ובהרתעת הרבים, אלא התמקדה כל כולה בכך שהעותר ריצה כבר מאסר קודם וחזר וביצע בנסיבות האמורות עבירות זהות (שורות 15-14 לפסק הדין).

54. הנה כי כן, אין בהחלטות ובפסקי הדין אליהם הפנתה המדינה כדי להביא לדחיית בקשתי לשחרור מוקדם, וטרם אסיים פרק זה אבקש להתייחס בקצרה גם לטענה המכונה בעמוד 7 לעיקרי הטיעון של המדינה בשם "עקרון השוויון".

55. המדינה מזמינה את הוועדה הנכבדה לפרש את חוק החצי בכללותו בצמצום, הואיל וחוק זה פוגע לדעתה בעקרון השוויון, בשל תחולתו על מיעוט האסירים.

לעניות דעתי אין לקבל טענה זו. ראשית, אנו מצויים בתחום של המשפט הפלילי, שבו נקבע עקרון גדול כי תיקוני חקיקה המחמירים עם זכויות הנאשמים לא פועלים רטרואקטיבית, אך לעומת זאת תיקוני חקיקה מקלים פועלים על כל ציבור הנאשמים. לעניין זה מופנית הוועדה הנכבדה לדוגמא להוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין הקובעת:

"נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה..."

בדומה לכך, מופנית הוועדה הנכבדה לסעיף 34כא' לחוק העונשין, המגלם עקרון יסוד בזכויות האדם של מדינת ישראל והקובע:-

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."

זוהי איפוא התפיסה של הדין הישראלי בכל הקשור לזכויות הנאשם, ואין צורך לעמוד על הקירבה המיידית ועל ההיקש המתבקש מדברים אלה לענייננו, וממילא אין יסוד להכניס "תיקוני חקיקה" בחוק החצי על דרך של "פרשנות מצמצמת".

56. זאת ועוד. קשה להבין כיצד ההתנגדות לבקשה שלי משרתת את "עקרון השוויון", כאשר מאות אסירים שוחררו כבר מכוח חוק החצי. עלי להדגיש פעם נוספת כי הנתון שהוצג על ידי ב"כ המדינה לוועדה בסיום הדיון, כאילו במהלך שנת 2001 שוחררו 156 אסירים במועד החצי, המהווים %15 מהזכאים לשחרור מוקדם, הינו נתון חלקי, משום שבנוסף לאותם %15 ששוחררו בדיוק במועד החצי, שוחררו עוד כ- %25 ביום כניסת חוק החצי לתוקף, כאשר כתוצאה מעיתוי כניסת החוק לתוקף, הם שוחררו בפועל לאחר שעבר מועד החצי המדוייק שלהם, אך שחרורם היה מכוח חוק החצי, ולפני שחלפה תקופת שני שליש ממאסרם.

מהנתון המספרי שסיפקה ב"כ המדינה, לפיו %15 מהווים 156 אסירים, עולה כי מספר האסירים הכולל ששוחררו, עד ליום 31.12.01 מכוח חוק החצי (%40), עומד על 416 אסירים!

57. בטיעוני בעל פה בפני הוועדה הנכבדה הבאתי, בנוסף לנתונים שנמסרו על ידי תת גונדר חיים שמולביץ, כאמור לעיל, גם דוגמאות פרטניות בהן שוחררו אסירים לפי חוק החצי, תוך שהזכרתי את המקרה של האסיר מאיר דרעי, שעל אף שמדובר היה במאסר שני שלו ועל אף שהוא נדון למאסר של 88 חודשים (למעלה מ- 7 שנות מאסר), זכה בשחרור מוקדם לפי חוק החצי, ויצא מבית הסוהר לאחר פחות מ- 44 חודש, בשל הניכוי המנהלי.

כמו כן הפניתי למקרה של האסיר שמואל גליק, שנדון לתקופת מאסר של 30 חודשי (שנתיים וחצי) בשל עבירות מירמה וזכה לשחרור מוקדם של מחצית ללא התנגדות המדינה.

58. ברצוני לציין כי בימים הספורים שחלפו מאז הדיון בפני הוועדה הנכבדה ביום 10.1.02, הגיעו אלי ואל פרקליטי פניות רבות המבקשות להוסיף נתונים על אסירים ששוחררו במועד החצי, כאשר לאור לוח הזמנים הקצר לא הספקתי לבדוק ולוודא את כל אותם נתונים, כך שהמקרים שאביא להלן, ואשר נבדקו, אינם משקפים את מלוא הנתונים הממשיכים לזרום:-

א) האסיר רון ויינבאום - נדון ל- 4 שנות מאסר בשל עבירות מע"מ וזכה לשחרור מלא במחצית התקופה.

ב) האסיר בנימין דורפמן - נדון ל- 4 שנות מאסר, ועל אף שמדובר במאסר שני, זכה לשחרור מלא במחצית התקופה.

ג) האסיר עו"ד מרדכי אופנהיים - נדון ל-30 חודשי מאסר בשל גניבת כספי לקוחות מהביטוח הלאומי, וזכה לשחרור מלא במחצית התקופה.

ד) האסיר יצחק כהן-אדיב - נדון בשנת 2000 ל-30 חודשי מאסר בשל עבירות רכוש. המדובר במאסר שני לאחר שבשנים 1994-1997 קיצה מאסר קודם בשל עבירות שוד וגניבה. אסיר זה, אשר יוצג על ידי עו"ד יוסי זילברברג, זכה לשחרור מלא במחצית התקופה של המאסר השני, על אף שבדו"ח ההתנהגות שלו מטעם השב"ס הופיעו הערות קשות.

ה) האסיר אלכסנדר רכלין - נדון ל-25 חודשי מאסר וזכה לשחרור מלא במחצית התקופה.

תראה נא איפוא הוועדה הנכבדה ותשפוט כיצד מבקשת המדינה לשמור על עקרון השוויון, כאשר מתוך מאות אסירים מועלית דווקא במקרה שלי - ולראשונה במקרה שלי - התנגדות לשחרור מוקדם, על אף שאין עילה כלשהי לפי סעיף 9 לחוק ועל אף שלא מדובר במקרה קיצוני בחומרתו כדוגמת המקרים של "שקולניק" ו"הר שפי", אליהם כיוון סעיף 10 לחוק החדש.

59. יותר מכך. טענת המדינה אינה מופנית כלפי אלא מופנית כלפי חוק החצי. סביר להניח שהחוק "המקצר", אם תרצו "חוק דרעי" בלשון העם, אינו נראה בעיני התביעה כחוק טוב ואולי יש רגליים לעמדה זו של המדינה, שהרי ראה המחוקק לעשות לתיקונו. אך כל עוד החוק קיים עלינו לקיימו. כך מורה אותנו שלטון החוק. כולנו אמורים להרכין ראש בפני החוק, ובראש המחנה היועץ המשפטי לממשלה, וזאת מבלי לתור אחר דרכים מדרכים שונות, כדי להמנע מאכיפתו של החוק, אפילו מאמינים חלק מאיתנו כי החוק אינו רצוי.

60. כאשר התייחסתי לשיקול של "הרתעת הרבים" עמדתי על הסבל ועינוי הדין שנגרמו לי ולמשפחתי לאורך שנים ועל הנפילה החדה במעמדי, משר ויו"ר תנועה לאסיר שאיבד גם את מקומו במפלגה, ומשעה שיצא לריצוי העונש אין לו למעשה לאן לחזור.

61. הליך השחרור המוקדם איננו משפט שני ואיננו דיון נוסף בגזר הדין, אלא שביסודו מטרה שיקומית והרצון לאפשר לאדם לשקם את הריסותיו ולפתוח פרק חדש בחייו. על כן, קובע החוק כי על הוועדה לראות לנגד עיניה בהקשר זה לא רק את האסיר לבדו אלא גם את סביבתו הקרובה, קרי אשתו, ילדיו, הוריו ואחיו.

כפי שאמרתי בדיון, אילו הייתי עומד בפני עצמי, לא הייתי מעלה בדעתי להאבק בבקשת שחרור מוקדמת זו, שכן כל מעייני נתונים כיום לבקשתי לקיים משפט חוזר בענייני (בקשה מהותית שלא הוגשה על ידי על מנת זכות בטובת הנאה כלשהי הקשורה במאסר ואשר תמשיך ותתברר עד תומה ללא כל קשר לתקופת ריצוי העונש), ואין לי עוד כוח ותעצומות נפש למאבקים נוספים.

כמו כן ציינתי בפני הוועדה בטיעוניי בעל פה, כי למרות חומרת העונש והקושי האישי והנפשי הכרוך במאסר, קיבלתי עלי את הדין באהבה וניסיתי לנצל כמיטב יכולתי את העונש שנגזר עלי - בו אני רואה בבחינת נסיון - לעזרה לזולת ולשיפור רוחני.

62. דא עקא, את אשתי ואת תשעת ילדי אני רואה לנגד עיני, וכל בקשתי לוועדה היא לשים קץ לסבל ולעונש שבו נענשו יקיריי על לא עוול בכפם, שכן בתי התשיעית נולדה ימים ספורים לפני כניסתי לבין חומות הכלא.

התנגדות המדינה לשחרורי מהווה למעשה ענישה ישירה נוספת של אשתי וילדיי.

63. ברצוני להודות לוועדה הנכבדה על שאפשרה לי לערוך את טיעוניי ולהגישם גם בכתב, אך אין בטיעונים כתובים אלה כדי לבטל או להחליף את הדברים שהבאתי בפני הוועדה בעל פה בדיון שהתקיים, ועל כן עתירתי היא שהוועדה תראה בסיכומים אלה משום השלמה ותוספת לטיעונים שכבר הועלו.

64. אשר על כן, מתבקשת הוועדה הנכבדה להעתר לבקשת השחרור המוקדם.



_______________
אריה דרעי

הערה:
ברצוני לציין כי לבקשתי סייע לי עו"ד נבות תל-צור בניסוח הדברים.