מי שהכיר אותו בתקופת חיים קצרה זו, ראה לפניו אדם המצוי כל הזמן במרוצה מתמדת, בקדחת עשייה בלתי פוסקת, נחוש להספיק לפעול וליצור כמה שיותר. כאילו ידע שימיו קצובים, שהזמן קצר והמלאכה מרובה.
הוא התחיל לפעול על קו התפר שבין תום תקופת היישוב ותחילת ימי המדינה. התחולל אז מפנה לא רק בממשל ובמטבע, אלא גם בזמרת הארץ. קמה משמרת צעירה של 6-7 מלחינים, ביניהם עמנואל זמיר, יוסף הדר, אמיתי נאמן וייבדלו לחיים ארוכים
גיל אלדמע ודובי זלצר, שהיו המלחינים הראשונים של דור המדינה. עמנואל זמיר היה ראש וראשון להם.
באותם ימים גאה בארץ נחשול של להיטים מתורגמים מחו"ל. הארץ הוצפה בפזמונים שכונו אז "סלוניים", רובם בקצב טנגו, רומבה, סמבה ופוקסטרוט. זמרים ישראלים שרו על בימות הארץ, בעברית, פזמונים כמו "מאניאנה", "לונה לונרה", "הקסם השחור", "דומינו", "סה-סי-בון", וחברות ההקלטה הישראליות החדשות, "
הד ארצי" ו"מקולית", מיהרו להקליט אותם ולהפיצם. בקרב רבים קינן אז החשש שהזמר העברי של המדינה הצעירה יושפע ממגמה זאת, מה עוד שהרדיו הישראלי החל להשמיע פזמונים עבריים מקוריים חדשים שנכתבו באותו סגנון: "הכל עובר חַבִּיבִּי", "הלו גברת", "אם תשבו בשקט".
בחזית המאבק נגד היבוא עמנואל זמיר העמיד את עצמו בחזית המאבק נגד הסגנון המיובא, והציע אלטרנטיבה: דגם של שירה ארץ ישראלית מקורית, בַּלָדִית, נטולת השפעה מערבית, בהשראת השירה הבדואית. הוא חיבר סדרה של שירי רועים, ויצא אתם אל השטח כדי להשפיע על הכיוון שאליו צריך, לדעתו, להוליך את הזמר העברי המתחדש.
הוא התחיל מלמטה: הקים עשרות חוגי זמר ברחבי הארץ, שבהם השתתפו אלפי חניכים. הם באו עם פנקסים ומחברות - זה התרחש לפני דור השקופיות - והוא היה מכתיב להם את המילים הצחות של שיריו, שלא תמיד היו מוכרות להם ולעתים היה עליו לאיית כל מילה.
בשיריו הופיעו לראשונה מילים, פעלים וצירופי לשון שלא נשמעו לפני כן בזמרת הארץ: יָשׁוֹקוּ, היונים תֶּהֱימֶנָה מנקיקיו, עורק מים עוד נַחֲפוֹשׂ, מילים שנכתבו בהשראת לשון המקרא ושירת תור הזהב של ימי הביניים. הוא השתמש בדימויים שהזכירו את מחברות החשק של עמנואל הרומי: "אֵי הַטַּל שֶׁלָּן בִּשְׂעָרֵךְ וּגְנָבוּהוּ עֲרֵמוֹת הַשַּׁחַת," אך אלה היו מחברות עמנואל הפתח תקוואי.
עמנואל זמיר תרם לצחצוח הלשוני של שפת הזמר העברי. הוא העשיר את היסוד האונומטופיאי בשיריו וגיוון אותו: במקום לשבץ את ה"לִי לִי לִי לִי לִי לִי" הסתמי שהופיע ב"למדבר שאנו", ב"עלי גבעה" ובעשרות שירי רועים של יוצרים אחרים, הוא כתב, למשל, ב"דבקה רפיח": "לִי יוֹמִי וְלִי לֵילִי, וּבָקְרִי לִי, תְּמוֹלִי לִי וְעַרְבִּי לי." את הלחן של השיר קלט בשיטוטיו בין שבטי הבדואים בנגב. הוא התרועע עם דרוזים, רקד איתם דבקות והקים בכפריהם חוגי זמר. על כרטיס הביקור שלו רשם מתחת שמו: "טיפוח חוגי זמר וחגי עם".
שירה בת המקום עמנואל זמיר חתר לשירה אֶנְדֶמִית, בת המקום, שואבת מצלילי הסביבה הטבעית והנוף הכפרי, ושאף לחדש את סגנון שירת האהבה והטבע של שיר השירים. בהתלהבות ובמרץ רב הטיף לבני נוער להתיישב בכפרים ולנטוש את הערים שהן, כהגדרתו, אזורים של סחר מכר, ואף חיבר "המנון מהעיר אל הכפר" שבו כתב במפורש: "צאו מעיר...הוֹ לכפרים ושריקות עדרים."
בהשפעת אחיו הגדול דוד זמיר, שהיה מראשי אגודת הנוקדים בעמק, ובהשראת מורו ורבו מתתיהו שלם, שעודד אותו בכתב ובעל פה, הוא האמין בתמימותו שכל הארץ תשיר את זמרת הכפר, את שירת הרועים והעדרים, הבאר והשוקת: "זֶמֶר כְּפָרִים מִמָּנָרָה בֶּהָרִים עַד אֵילַת לְחוֹפֵי עֲרָבָה," כתב בשירו "זמר כפרים", שהיה המנון חוגי הזמר שלו. זאת לא הייתה פרסומת של הסוכנות או של הקרן הקיימת, אלא הצהרת כוונות של עמנואל זמיר.
לרגע נדמה היה שהמאמצים נושאים פֶּרִי. החל מסוף שנות הארבעים התחילו לשיר ולרקוד בכל הארץ את שירי עמנואל זמיר: בתנועות הנוער, בצבא, בחוגי זמר, בכינוסים ובערבי חבורת האש מסביב למדורה. עמנואל ארגן חגיגות עממיות בעשרות יישובים, ומשנה לשנה נוספו ריקודים לשיריו.
אמנם התנופה הזאת לא האריכה ימים. בהדרגה השתנו אופיו וסגנונו של הזמר העברי ולבוש חדש החליף את אדרת הרועים ועשתרות הצאן. אך גם כשהגיעו זמנים חדשים וזמירות חדשות, וכוכבים שנולדו זרחו ושקעו, הם לא הצליחו לדחוק כליל את שיריו של עמנואל זמיר מתוך הקורפוס של זמרת הארץ. עובדה - עד ימינו שרים ורוקדים את "ערב שח" ו"באר בשדה", את "בפאת הכפר", "מגדים לרעי" ו"הקוצרים הידד", לא רק בכינוסי המחולות בכרמיאל אלא במועדוני זמר ובחוגי ריקוד בכל הארץ.
המנון על רגל אחת עמנואל זמיר החל את הקריירה שלו כמורה לספרות ולזמרה, צירוף מקצועות די נדיר במקומותינו. השילוב הזה התמיד גם ביצירתו: המילים והלחן נבעו ממנו שזורים זה בזה. הוא היה אמון על מכמני הלשון העברית, קל עט וזריז ביטוי. בצליליו הוא רִעְנֵן את הזמר במקצבים חדשים והתאפיין בכתיבה ספונטנית.
כך למשל, כשהתמנה לקצין האמנות הראשון של הנח"ל, חיבר תוך שעה אחת את ההמנון הראשון של הנח"ל. זה קרה בשנת 1950 במחנה 80 ליד פרדס חנה. באולם הספורט במחנה היה תלוי שלט גדול שעליו נכתב: "עטרנו זר למגל ולחרב". עמנואל נכנס לאולם, ראה את השלט, נעמד מולו, הוציא מתיקו חלילית שתמיד נשא איתו, והחל להלחין את המילים שעמדו מול עיניו. בהדרגה הוסיף וחיבר שורות וצלילים, מילים ומנגינה כאחד, עד שהשלים את השיר כולו. חיילים מהפלוגה של מוטה גור, שעמדו מסביבו והיו עדים לתהליך ההלחנה, למדו ושרו את השיר תוך כדי כתיבתו, ומתוך התלהבות חזרו עליו שוב ושוב. כך, על רגל אחת, נכתב השיר "מגל וחרב", ההמנון הראשון של הנח"ל.
עמנואל זמיר נספה בתאונת דרכים שלא באשמתו, כאשר גרר של מיכלית דלק ניתק ופגע במכוניתו בכביש החוף, ליד כפר ויתקין. מכוניתו הועפה אל עץ בשולי הדרך, וזמיר נפצע אנושות בראשו. שלושה שבועות שכב בבית חולים ללא הכרה, עד שנפטר בתשעה ביולי 1962. למחרת היום הובא למנוחות בבית הקברות של המושבה שבה נולד, פתח תקוה. לווייתו הייתה מפגש התכנסות רב משתתפים של מלחינים ומורים למוזיקה, וחניכיו בחוגי הזמר מכל רחבי הארץ.
מותו בטרם עת קטע פעילות שוקקת של יוצר שהטביע את חותמו על התפתחות הזמרה העממית בארץ. בן 87 היה היום לולא נלקח מאתנו לפני יובל שנים. יחד איתו אבדו לנו עשרות שירים שככל הנראה היה ממשיך להעשיר בהם את אוצר הזמר העברי.
