תחשבו על זה: 49% מהעם האמריקני נשארו מחוץ לשלטון, בעוד 51% זכו בו. זה המצב כאשר יש רק שתי מפלגות ורק שני מועמדים. הוא לא משתפר גם כאשר צד אחד זוכה במה שמכונה באנגלית landslide, ניצחון סוחף: כיצד מרגיש מי שמשתייך ל-30% מהעם, בעוד ה-70% שולטים בו באופן בלעדי? ואגב: זה בדיוק המצב בקונגרס האמריקני, בו מפלגת הרוב מקבלת את משרת היו"ר ואת ראשות כל הוועדות וגם את הרוב בכולן. זו התוצאה המעשית של מערכת דו-מפלגתית, עליה מסתכלים אצלנו בכזו ערגה.

האם לא הרבה יותר צודק, נכון ודמוקרטי כאשר כמה מפלגות מתחלקות בשלטון? נניח שיש רק שלוש מפלגות משמעותיות; רוב הסיכויים הם, ששתיים מהן יצטרכו להרכיב קואליציה – וכך יתנו ייצוג לחלק הרבה יותר גדול של העם. שלא יהיה ספק: מצב בו יש שורה של רסיסי מפלגות הוא גרוע, פוגע במשילות ואינו עולה בקנה אחד עם טובת המדינה. אך יש הרבה מרחב בין שתי מפלגות לבין 20 מפלגות, ובמרחב הזה מצוי הייצוג האמיתי לחלקים נרחבים ככל האפשר של האזרחים.

בסופו של דבר, ברק אובמה ניצח גם במניין הקולות אך ברוב מזערי: 51%-49%. לעומת זאת, במניין האלקטורים יש לאובמה רוב של 62%, מה שמסתיר את העובדה שנצחונו האמיתי היה על חודו של אחוז. וכאשר נבחר מי שמקבל יותר אלקטורים ופחות קולות, כפי שקרה בעבר וכמעט קרה גם הפעם, זוהי כמובן שיטה מעוותת לחלוטין. אבל תהיו בטוחים שאיש לא יחלום לשנות אותה.

האלקטורים הם שיקוף של בית הנבחרים, בו מספר הנציגים הוא יחסי לגודל המדינה. אבל בעוד שבבית הנבחרים יש לכך הצדקה, כדי להבטיח שהמדינות הקטנות לא יירמסו בידי המדינות הגדולות, אין בה כל היגיון בבחירות לנשיאות. בית הנבחרים משקף אינטרסים מדינתיים; הבית הלבן משקף אינטרסים לאומיים. אבל נשיא ארה"ב נבחר בשיטה מקומית במקום בשיטה לאומית.

למה זה לא ישתנה? ראשית, כי האמריקנים שמרנים מאוד. שנית, משום שאיש לא ישנה את השיטה שהביאה אותו לשלטון. שלישית ועיקרית, כי המשמעות תהיה פגיעה קשה בכוחם של המפלגות ושל עסקניהן ברמת המדינות – ובחיים הם לא יתנו לזה לקרות. וכך תמשיך הדמוקרטיה החשובה בעולם לבחור את המנהיג החזק בעולם בדרך בלתי דמוקרטית.

שימו לב לנתונים הללו: 93% מהאפרו-אמריקניים הצביעו בעד ברק אובמה, ורק 7% בעד מיט רומני. אובמה זכה לתמיכתם של 71% מן ההיספאנים ושל 73% מיוצאי אסיה, עוד רומני קיבל 59% מקולות הלבנים. ארה"ב נותרה מחולקת בצורה חדה על-פי קווים גזעיים, שלא לומר גזעניים – אבל במהופך: גזענות מתגוננת של מיעוטים (בפועל או בתפיסת עולמם) ולא גזענות תוקפנות של הרוב (בפועל או בתפיסת עולמו). הבעיה הזו תלך ותחמיר, משום שחלקם באוכלוסיה של מי שהיו מיעוטים – בעיקר ההיספאנים – הולך וגדל, והרוב הלבן האנגלו-סכסי הולך ויורד. במבט לטווח ארוך, זה עלול להיות האיום הגדול ביותר על החברה האמריקנית, אבל לא נראה שלמישהו – כולל לנשיא האפרו-אמריקני הראשון – יש פתרון אמיתי.

הבורסה בניו-יורק הגיבה על נצחונו של אובמה בירידות שערים חדות, וזה לא היה רק בגלל שמן הסתם הסוחרים מרגישים הרבה יותר בנוח עם מיט רומני המולטי-מיליונר. תחת אובמה איבדה ארה"ב לראשונה את דירוג האשראי המושלם שלה והתקרבה מאוד לחדלות פרעון, אותה דחתה זמנית על-ידי העלאה טכנית של תקרת הגרעון – העומד על סכום בלתי נתפס של 16 טריליון דולר. הבורסה מאותתת על כך שאין לה אמון ביכולתו של אובמה לשקם את הכלכלה, מה שמהווה בשורה רעה מאוד לכל העולם, כי כידוע כאשר ארה"ב מתעטשת – העולם חוטף שפעת. אם התחזית של וול סטריט תתממש, לכל העולם יש סיבה טובה לדאגה.

עכשיו מספרים לנו, עד כמה בנימין נתניהו טעה וסיבך את כולנו כאשר תמך במיט רומני. בלי לזלזל במשמעות של יחסים אישיים בין מנהיגים, ובלי לשכוח לרגע שאת מדיניות החוץ של ארה"ב קובע במידה רבה הנשיא, לא הייתי ממהר להיכנס לפאניקה. את המדיניות האמריקנית קובעים גורמים הרבה יותר נרחבים והרבה יותר משמעותיים, מאשר השאלה האם אובמה כועס על ביבי.

נתחיל מזה, שגם נשיא בקדנציה השנייה שלו אינו יכול להתעלם ממגזרים חשובים בארה"ב, ובמקרה שלנו – הקול היהודי. אובמה לא היה תלוי בקול הזה מלכתחילה, כי היהודים מצביעים באופן מסורתי בצורה גורפת לטובת המועמד הדמוקרטי, כך שהם היו בכיסו ממילא (והוא קיבל 70% מקולותיהם). ליהודים יש משמעות רבה בבחירות לקונגרס, שהוא תמיד יותר ידידותי לישראל מאשר הבית הלבן. לאובמה יש רוב בסנט אבל לא בבית הנבחרים, וניתן לשער שבעוד שנתיים – כחלק מהנטייה האמריקנית לאזן את הכוח – הוא יתקשה לשמור גם על הרוב הזה. מה שאומר, שהוא זקוק לכל קול בקונגרס כדי להעביר חקיקה ומדיניות. חוץ מזה, אם ג'ו ביידן רוצה להתמודד בעוד ארבע שנים לנשיאות (כפי שרמז השבוע), הוא יחשוב כבר מהיום על הקול היהודי.

כל זה – בזירה הפנימית. עוד לא דיברנו על הגורמים הבינלאומיים שישפיעו על מדיניותו של אובמה במזרח התיכון, החל מהיחסים עם רוסיה, דרך מלחמת האזרחים בסוריה, עבוֹר בהשלכות הרחבות של "האביב הערבי" וכלה באינטרסים מול אירופה וסין. אז קרוב לוודאי שאובמה לא יחבק את נתניהו ומן הסתם גם לא יקפוץ לירושלים, אך מכאן ועד לתרחישי האימה של משבר נורא ביחסים – הדרך ארוכה מאוד.

העיקר שאיש לא יפנה את אובמה לספר שופטים, פרק ג', פסוק ח': "ויעבדו בני ישראל את כּוּשַן רִשְעָתַיִם שמונה שנים".

לשווא חיפשתי בתקשורת שלנו, בימים שלפני הבחירות, איזשהו ניתוח – קצר וחלקי ככל שיהיה, אפילו בצורת טבלה מתומצתת – של עמדות שני המועמדים. למעט ההתייחסות המאוד-פרובינציאלית לסוגיות הנוגעות לנו, ובראשן אירן, לא מצאתי כלום. משהו על המדיניות הכלכלית ועל הטיפול בגרעון ובאבטלה, מילה על ההפלות והמהגרים, רמז על מינוי שופטים ויחסי דת-מדינה – כל אלו, שהם העניינים שבאמת הכריעו את הבחירות, לא היו קיימים ברובה המכריע של התקשורת הישראלית. מה כן היה? קרב אופנה בין מישל אובמה לאן רומני, אוסף החיקויים הנשיאותיים ועוד דיווחים רחבי אופקים ומרחיבי דעת מסוג זה. תעודת עניות לתקשורת שטחית וחובבנית.

ואגב: מי שלא ראה את שידורי ליל הבחירות בערוץ הראשון – לא ראה שידור בחירות מימיו. כי לא היה כזה שידור.