מַנְהִיג מִלֵּידָה
כֹּל הַנִבְחַר עַל יִדֵי הָעָם לְמַנְהִיג
לְתַקֵּן עַוְלוֹת קוֹדְמוֹ וְלֶקַח לְהָפִיק
כִּי לֹא לִשְׂרָרָה נִבְחֵר וְלֹא לְכָבוֹד
וְלֹא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל רַק כְּדֵי לִשְׂרוֹד
אַבְרָהָם לֹא בִקֵּשׁ הַצְבָּעַת אִמּוּן
כְּמַנְהִיג מִלֵּידָה הָיָה אִישׁ שָׁנוּן
הָלַךְ לַמַּטָּרָה בִּזְהִירוּת שַׁעַל שַׁעַל
ולא קִבֵּל מִחוּט וְעַד שְׂרוֹך נַעַל
מַנְהִיג נוֹעַד לְהַנְהִיג וּפָעֳלוֹ יָעִיד
עִם הָעָם לָאוֹיֶב לֹא יַשְׁאִיר שָׂרִיד
בִּלְעֲדֵי הָעָם יְהֵא כְּלֹא הָיָה וְנֶעֱלַם
מַנְהִיג יִשְׂרוֹד כְּאשר פָעֳלוֹ מֻשְׁלָם
הָרוֹצֶה רְאָיָה יְעַיֵּן"עֶרֶךְ" אַבְרָהָם אברהם אבינו ושרה אמנו עם הופעת אברהם על במת ההיסטוריה העולמית הקדומה, נתגלתה לנו אישיות בעלת עצמה ותושייה, כאשר היה צריך להלחם נלחם (ראה מלך סדום) וכאשר היה צריך להתפשר התפשר, (ראה לוט) וכשצריך טקטיקה נהג בטקטיקה, (ראה מעשה גרר) הוא ניהול מו"מ עם דמות הפכפכה כאבימלך ונהל בנועם מו"מ עם עפרון החתי. אברהם פעל על-פי התנאים שהיו קיימים באותו עת, הכל למען קיומו וקיום בני דורו ועתיד זרעו. לכן לא הסס לכרות ברית שלום עם מלך גרר (כא' לב'), גם כאשר ידע כי אבימלך יפר את הברית. (זה מזכיר לנו את גרר דהיום ואת מנהיגיה שנוהגים כאבימלך). אגב ממלכת גרר היא ארץ פלשתים, משהו שדומה לרצועת עזה דהיום של הפלשתינים. אך משמצא אברהם את עצמו נתון במצב מלחמה שנכפתה עליו, לחם באויביו ונצח אותם בעניין זה נאמר: וֵיֵּחָלֵק עליהם לילה (על המלכים ששבו את לוט) ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. ( לך לך יד/טו) ושוב מתגלה אברהם כאדם ישר והגון כאשר מלך סדום בא להודות לו על המלחמה שלחם נגד אויביו של מלך סדום, והציע לו את כל הרכוש של המלכים שהביס, ענה אברהם למלך סדום: הרמתי ידי אל ה' אל עליון קֹנֶה
שמים וארץ, אם (אקח) מחוט או ועד שרוך..(לך לך יד/כב).
והנה כשמצא את עצמו בצרה שעלולה להתרגש עליו ועל שרה, לא היסס לנהוג בטקטיקה של העמדת פנים, כולל הצגת שרה אשתו כאחותו. הן בפני מלך מצרים פעם אחת ופעם נוספת בפני אבימלך מלך ארץ פלשיתי בגרר. אין לראות בכך משום הפקרת שרה, או אמירת שקר, כי הרי בת אחיו של אדם כאחותו נחשבת. וגם לא חשש לפגיעה בשרה שאהב מאד, כי ידע אברהם כאיש האלהים שפרעה ואבימלך לא יגעו בה וימותו, זה היה בבחינת הימור שהצליח. אברהם נתגלה גם כאב רחום ורחמן ולא בקלות ויתר על ישמעאל בן האמה הגר, כששרה דרשה שיגרש אותו ואת הגר, שם נאמר: וַיֵּרַע הדבר מאד בעיני אברהם על אִדִת בנו (הכונה לישמעל) ( וירא כר/יא). אברהם לא שכח להשכים קום ולצייד את הגר בלחם ומים. יחד עם זה שרה הייתה הגבירה ואין להשוותה לְאָמָה ואת בנה לְבֶן הָאָמָה. כאן אברהם מתגלה כאב רחמן ושרה כאישה קנאית, אבל אם נאמנה לבנה וחזתה את לידתו של עם ישראל שעתיד להיות מבנה יצחק.
מיתתה של שרה למרות שנאמר חיי שרה, אנו בעצם קוראים על מיתתה של שרה וכל הכרוך בקבורתה על-ידי אברהם בעלה. ראוי לצטט את כל האמור בעניין זה: ויהיו חיי שרה מאת שנה ועשרים שנה ושבע שנים ותמת שרה בקריית ארבע היא חברון ( כג/ב). והנה אברהם מצוי בצער רב על פטירתה שנאמר: ויבא אברהם לִסְפֹּד לשרה וְלִבְכֹּתָהּ (כג/ ב). הדגש כאן על תאור אברהם בוכה על שרה אשתו, וסופד לה, אך דאגתו הייתה גם להבטיח לה קבר ראוי להיקבר בו. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר:...תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני (כג/ ג).
כאן אנו לומדים את הנימוסין בניהול משא-ומתן שהיו נהוגים בימים ההם, במקח וממכר מעורבים נימוסים. בעוד אנו קוראים פעם אחר פעם את דבר ה' אל אברהם: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם (לך לך יז/ח). בכל זאת אברהם אשר ידע את ההבדל בין ישיבה בארץ והשליטה בה כשליט לעומת הישיבה כבעל קניין - בעלות על אדמתה. המושג קניין = מולְק בערבית הוא מושג חשוב ביותר בכל העתים. אומנם נכון שכל הארץ עתידה להיות שייכת לזרעו אחריו, אלא שיש הבדל בין ריבונות ממלכתית לבין ריבונות קנינית. למשל מדינת ישראל היא ריבונית על כל שטח שנמצא בתחומה, אך איננה ריבונית לעשות בכל חלקת קרקע כטוב בעיניה, אלא אם היא תרכוש אותו בכסף מלא = בּתִתְמַלָּק (מן אסתמלאק) בלשון ערבית. על בקשתו לקנות את מערת המכפלה כאחוזת קבר לקבור בה את מתו, ענו לו בני חת: נשיא האלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מֵתֶךָ ( כג/ו), אלא שאברהם לא רצה לקבל שטח ללא תמורה כדי שלא תהא עִלָּה לנותני המתנה לדרוש החזרתה בעת כעס או רצון רע. ולכן ביקש ורכש את המערה בכסף מלא היא מערת המכפלה, שם קבורים לפי המסורת אדם וחוה, וכל האבות והאימהות למעט רחל שנפטרה בדרך אפרתא לפני הכניסה לירושלים.
זאת בעצם השיטה והדרך לקניין עולם על אדמת הארץ. ואכן זו הדרך שהציונות בחרה ללכת בה עוד מראשית דרכה. כל אשר נקנה בכסף מלא, שימש בסיס לישיבתנו בארץ הזאת. בדבר זה ניתן להיווכח אם נסתכל על קווי החלוקה שהיוו את החלק שבו נקבע להיות מדינת ישראל. בכל מקום ששם רכשה קק"ל את הקרקע וְיִשְּׁבָה אוֹתָהּ, שם נקבע השטח כשטח מדינת ישראל.
אחרי שרה מופיעה רבקה אחרי שאברהם נפרד משרה וקבר אותה, פנה אל עבדו זקן ביתו הוא אליעזר והשביע אותו לקחת ליצחק בנו אישה מבני משפחתו בארם נהריים, ולא מבנות הכנעני בארץ בה יושב ואליה נשלח על-ידי הקב"ה. שלח את עבדו אל עיר בה יושב אחיו נחור, שם אמור היה לפגוש את הנערה שנועדה ליצחק - את רבקה. הדרך בה נהג אליעזר לבחור את רבקה כאישה ליצחק, על יד באר המים, שם עתיד יעקב לבחור את אשתו כי שם מתאספות הנערות לשאוב מים לבני ביתם. רבקה היא בת בתואל בן מִלְכָּה אשת נחור אחי אברהם. אחיה של רבקה הוא לבן, אשר אנו עתידים לקרוא עליו כשיעקב יגיע אליו למצוא לקחת שתי בנותיו רחל ולאה לנשים לו.
בראות אליעזר את רבקה הוא השתאה ונפעם כאילו משהו בתוכו רמז לו זו האישה: והאיש משתאה לה (כד/לא). כי חש בהצלחת משימתו למצוא אישה ליצחק כמצות אברהם. מכאן ואילך הדברים התגלגלו כך: רבקה מזמינה את עבד אברהם מבלי שתדע כי הוא בא למצוא אישה ליצחק: לשאלת אליעזר ענתה רבקה מבלי לדעת כי כאן היא קובעת גורלה: ותאמר אליו בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון (כד/ כד). ואמנם הבחירה נפלה ורבקה הובאה אל יצחק: ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה וֵיֶּאֱהָבֶהָ וינחם יצחק אחרי אמו (כד/סו).
בפרשה זו מתה שרה אבל גם אברהם מת, לא לפני ששם את יסודות עם ישראל מצד אחד והפרדת כוחות בין ישמעאל לבין יצחק מצד שני וכך הדבר קיבל ביטוי: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מַתָּנֹת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קֶדְמָה אל ארץ קֶדֶם (כה/ה). התברר כי הדבר הזה לא עזר כפי שלמדנו לדעת זאת לאורך הדורות. צאצאי ישמעאל שקיבלו את ארץ קדם – ארץ המזרח במדבר, לא חדלו מלקרוץ לנחלת יצחק אבינו, נכנסו אליה טיפין טיפין עד שהפכו לזרם חזק.
הֵדְּבָרִים בַּפָּרָשָׁה מְדַבְּרִים בְּעַד עֵצְמָם
יִסּוֹדוֹת עָמֶּנוּ עֲדַיִן מִתְהַוִּים בְרֵאשִׁיתָם
מְמֻקָּדִים בְּשָׂרָה וּבְאַבְרָהָם הֵקָּבוּר אִתָּהּ
וּבְיִצְחַק שֶׁרִבְקָה נוֹעֲדָה כְּאִשְתוֹ מִלֵּידָתָהּ
כִּי כַּךְ נוֹלְדָּה אֻמָּה בְּיִסּוּרִים בְּאֵין נֶחָמָה
שֶׁלְּפִי הַכָּתוּב אֻמָּה נִבְחֲרָה בְּאֵין הֵגְזָמָה
אֵינָה גּוֹזֶלֶת וְהִיא נִגְזֶלֶת וְהִיא הַנֶּאֱשָׁמָה
לָמָּה תִּשְׁפְּטוּ עַוֶל וּרְשָׁעִים תַצְדִיקוּ לָמָּה
עוֹד תְּשַׁלְמוֹ עַל עַוְלָה וְיָדֶינוּ עֲדֶכֶם תַּגִּיעַ
אֶת הַצַדִּיק תַּצְדּיק וְאֶת הָרָשַׁע תַּרְשִׁיעַ
נִבְטֵח בְּבוֹרֵא עוֹלָם הוּא יַעֲשֶׂה וְיַצְלִיחֵ
אִם נִתְרוֹם חֶלְקֶנוּ דְּרָכֶינוּ נְיַשֵּׁר וְנַשְׁבִּיחַ 
