בסופו של דבר, ובניגוד לתחזיות, אלה לא היו בחירות כה צמודות. על-פי התוצאות (שעדיין אינן סופיות) אובמה ניצח בפער של 2.6% - פער דומה לזה שבו ניצח בוש את קרי בשנת 2004, וגדול פי חמישה מהפער שבו ניצח גור את בוש והפסיד את הבחירות של שנת 2000.
כיוון שניצחונו של אובמה היה גדול יותר מהחזוי על-פי הסקרים, נשאלת השאלה האם ניתן לזקוף את הטעות לחובת טעויות דגימה, או שהטעות הייתה מהותית. בין עשרת הסקרים המסוכמים באתר realclearpolitics.com, היו שמונה שניבאו תיקו או ניצחון לאובמה, ורק שני מכוני הסקרים הידועים ביותר, גאלופ ורסמוסן, ניבאו לרומני ניצחון בשיעור של אחוז אחד.
מבין השניים, הטעות הגדולה יותר הייתה זו של מכון גאלופ, פשוט כיוון שהסתמך על מספר גדול יותר של נסקרים, ולכן טעות הדגימה שלו אמורה להיות נמוכה יותר. ובכל זאת, אנשי גאלופ היו זהירים דיים כדי לקבוע שטווח הטעות שלהם הוא 2%, ולכן בשעה שניבאו לרומני 50%, ובפועל הוא קיבל 47.9%, אי-אפשר להאשים אותם בטעות חריגה.
מגמת הסחף אבל מה שאי-אפשר לומר לגבי מכון סקרים יחיד, ניתן לומר לגבי איחוד התוצאות של כולם. בעשרת הסקרים נדגמו סך-הכל כ-14,000 מצביעים, והם חזו פער של 0.9% לטובת אובמה, פער קטן ב-1.7% מזה שהיה בפועל. הסיכוי שכתוצאה מטעויות דגימה יתקבל פער כזה בין הסקרים לבין התוצאות בפועל הוא 4.5%, מעט נמוך יותר מהגבול המקובל להגדרת סטייה כמובהקת סטטיסטית שהוא 5%. ניתן אפוא לקבוע בוודאות של למעלה מ-95% שהסקרים היו מוטים לטובת רומני.
לשם השוואה, כאשר בישראל מתבצע סקר אופייני המתבסס על 500 מצביעים, ומנבא שלגוש הימין-דתיים יהיו 64 מנדטים, ולגוש השמאל-ערבים 56 מנדטים, תביא טעות דומה לניצחון בבחירות של גוש השמאל-ערבים בשיעור של 59:61. כל אחד מבין מה היו אומרים על הסוקר המסכן שהיה עושה טעות כה גדולה.
הסיבה לטעות המובהקת הזו היא כמעט ללא ספק מגמת הסחף לכיוון אובמה שאפיינה את הימים האחרונים לפני הבחירות. הסקרים קיבצו תוצאות שנאספו בין יום לחמישה ימים לפני הבחירות, ולכן ניתן לומר שבממוצע הם צילמו את המצב שלושה ימים לפני הבחירות. בשלושת הימים האלה נמשך הסחף לכיוון אובמה, והתבטא בהפרש שבין הסקרים לבין המצב ביום הבחירות. בחוכמה שלאחר מעשה ניתן לטעון שקל היה לשער שמגמת הסחף הזו תימשך, ולכן קל היה לשער שניצחונו של אובמה יהיה גדול יותר מזה שחזו לו הסקרים. אלא שכאמור זו חוכמה שלאחר מעשה, ובזמן אמת איש אינו יכול לדעת האם המגמה תימשך, או שדווקא תהפוך את כיוונה.
הסקרים הכלל-ארציים מעניין לציין שהפעם הסקרים היו מוטים לטובת רומני הרפובליקני, בשעה שבשנים 2008 ו-2004 הם היו מוטים לטובת המועמד הדמוקרטי. רבים מהרפובליקנים טוענים שהסקרים מוטים תמיד לטובת הדמוקרטים, ומסתבר שטענה זו הינה חסרת בסיס. בכל זאת לא נופתע אם הם יסרבו לתת לעובדות לבלבל את מוחם, ויחזרו על טענה זו בכל פעם שמועמד שלהם יפגר בסקרים.
היו רבים שטענו שהגישה הבוחנת את המצב בסקרים הכלל-ארציים, ולא את המצב במדינות השונות, הינה גישה מוטעית. במאמריי הקודמים בנושא הבעתי את אמונתי שהמועמד שיזכה ברוב בסך-הכללי, יהיה גם זה שיזכה לרוב האלקטורים, ואכן כך קרה. ובכל זאת, מן הראוי לציין שדווקא בחלוקת האלקטורים טעו הסקרים רק לגבי מדינה אחת, והיא פלורידה. בכל שאר המדינות זכה המועמד שהוביל בסקרים. מצד שני, כאשר מחשבים את הטעות הממוצעת של הסקרים במדינות המפתח (המדינות המתנדנדות), מסתבר שהם סטו מהתוצאה האמיתית סטייה גדולה יותר מהסטייה של הסקרים הכלל-ארציים – 2.2% מול 1.7%.
במאמרים קודמים טענתי שהסקרים במדינות מפגרים באיתור המגמות מול הסקרים הכלל-ארציים, וגם תוצאה זו מאשרת את טענתי.
הניצחון מדוע? ובכל זאת, השאלה העיקרית היא מדוע ניצח אובמה. לאחר שהפרופסור אברהם בן צבי הסביר לנו שפועלי הצווארון הכחול בפרברי קולומבוס בירת אוהיו יביאו לאובמה את הניצחון, מותר לפקפק בהסבריו הנוכחיים על הברית הגדולה בין המיעוטים שתשמור לנצח את יתרונם של הדמוקרטים. לדעתי, התשובה לשאלה היא פשוטה הרבה יותר: מגמת הסחף לכיוונו של רומני נבלמה עם ניצחונו של אובמה בשני העימותים הטלוויזיוניים האחרונים, התהפכה לכיוונו של אובמה בעקבות הסופה, וכנראה שאף התחזקה עם פרסום הנתון החיובי על מספר המשרות שנוספו למשק האמריקני.
מסתבר שלחלק ניכר מהבוחרים בארה"ב מאפיינים דומים לאלה של בוחרי השמאל בישראל, העשויים למחוק תוך ארבע שנים מפלגה לה נתנו את מרבית קולותיהם, והעלו תוך מספר ימים את מפלגת הגמלאים מסף אחוז החסימה לשבעה מנדטים. בעוד שבישראל המעבר מהימין לשמאל קשה כקריעת ים סוף, עבור חלק ניכר מהמצביעים בארה"ב המעבר מהרפובליקנים לדמוקרטים דומה למעבר מקדימה ל
יאיר לפיד – תלוי באופנה ובמצב הרוח. יאיר לפיד האמריקני, דמוקרטי או רפובליקני, הוא שינצח בבחירות הבאות.