כאשר הפגזים התעופפו - מכיוון רצועת עזה, צריך היה לשאול באומץ: למה? לצערי הרב איש לא שאל את השאלה החשובה הזו ובגלל עיתוי הבחירות גם אנשים מתונים כאריה דרעי ו
זהבה גלאון ענו בגמגום ש"אסור לשבת בשקט". אם יורשה לי לומר הרי שהתשובה למה שמתרחש מכיוון עזה - כולל למלחמה שנפתחה שם, היא בדיוק העניין ששמו :"עד עכשיו ישבנו בשקט"- מה"איחוד הלאומי" ועד מרצ. ומדוע?
את המלחמה הזו - ואת שפך הדם משני הצדדים, אפשר היה למנוע אם לא היינו "יושבים בשקט". "לא לשבת בשקט" אין פירושו לירות תותחים או כדורים. "לא לשבת בשקט", פירושו ליזום פשרות מדיניות ולקיים מחוות
הומניטריות לשם כך.
הרגע שבו אש"ף והחמאס התאחדו היה צריך לסמן לכל בר דעת החפץ בשלום, כי משהו זז במערכת הפוליטית הפלשתינית ולטובת השלום מכיוון החמאס ש"זז" לכיוון אש”ף. מילא שהימין הישראלי לא עורר מהומות שמחה ופחד ממהלך כזה שלבסוף יכול להביא גם החזרת שטחי כיבוש ביו"ש, אבל מה עם "גורמי השלום" כמו מרצ, העבודה, גב' לבני וקבוצת ה"שלום" שלה בקדימה? מדוע הללו לא קראו לנתניהו ללכת קדימה? מה אומר על הכל ה"לפיד הבוער"? מדוע כל הללו לא קראו למחווה שלום ישראלי כלפי ההתמתנות הזו - כמו למשל להציע להסיר את הסגר הימי על הרצועה האומללה הזו שתושביה חיים בדיר כבשים, הסגור ע"י גדר המלאה משלושה צדדים וע"י הים הגועש - וסגר ימי לאורכו, מהצד הרביעי? בעבודה היו עסוקים אז בצחצוחי חרבות ואח"כ באה היחימובי'ץ הזו ש"התקרנפה" ל"ימין שור".
קולם של "אנשי השלום" לא נשמע לבני וחבריה היו עסוקים במלחמה נגד מופז ואילו במרצ היו עסוקים בשליחתו של
חיים אורון הביתה. וכל השלושה גם פחדו מה יאמר המצביע ביום הבחירות - לאחר שהם יציעו מחווה הומניטרי כזה כלפי המוני העצורים במכלאת עזה. כל אנשי ה"שלום" אומנם "ישבו בשקט". קולם לא נשמע כאשר החמאס פנה לכיוון המתון והחל להתמזג עם אש”ף מבחינה מדינית - בימים שאש”ף מכיר "דב יורה" ו"דה פאקטו" בישראל. קולם לא נשמע גם כשגלעד שליט שוחרר כמחווה. וכשקולם של הללו נותר סתום המשיכו נתניהו וליברמן במדיניותם הלאומנית והמטורפת עם גיבוי "קונצנזואלי" בעולם הרחב עד להתקפה הצבאית של ימים אלה.
במקום ש"אנשי השלום" יקצרו "פירות אלקטוראליים" מהתמתנות החמאס הרי שנתניהו קוצר היום את ה"פירות האלקטוראליים" שלו בעקבות ההתקפה על עזה וכשה"מוזות" של "מחנה השלום" מגבות אותו מפחד המצביעים.
לא רק שההתמתנות של החמאס לא תורגמה - ע"י הישראלים, למהלך מדיני מתון אלא שכדרכו של רחבעם בן שלמה, עבר הימין מהכאה בשוטים לייסר את העזתים גם בעקרבים. משט ה"מרמרה" היה ראש התצוגה לאטימות המדינית הזו והמשך הסגר העקשני נגד כל סיוע הומניטרי היה ההמשך לכך עד לעצירת המשט האחרון. אז מה הפלא שעצירת המשט האחרון היה ה"קש ששבר את גב הגמל", והתותח של החמאס החל לרעום?! מה יש להם עוד להפסיד?!
ישראל כבר חיסלה לא מעט פעילי ואף ראשי חמאס - ובראשם שיח'
אחמד יאסין וה"מהנדס", אבל הבעיה לא חוסלה ותושבי הדרום ממשיכים לשלם בדמם על מדיניות פוליטית לאומנית ועל גיבויה ע"י "קרנפי השלום". היו ימים שיצחק רבין דיבר על מו"מ עם אש”ף "דרך קנה הרובה" ואח"כ באו הימים שבהם הוא הפך ל"סמל השלום". וכמו שהיום ההידברות עם אש”ף היא עניין של הרגל זו הדרך שצריכה להנחות כל מדינאי שפוי בישראל לגבי החמאס.
מי שמאמין שההתקפה הישראלית - ללא התפייסות מדינית עם החמאס, תביא לרגיעה הוא פתי אטום מוחין וחסר רגשות.
