תארו לעצמכם מצב, שבו האוכלוסיה העזתית היא בעלת השכלה ותעסוקה. תארו לעצמכם שהאוכלוסיה העזתית נהנית משירותי בריאות וחינוך. תאכלו לעצמכם מצב שבו יש לאוכלוסיה העזתית מה להפסיד. תשתית תחבורה ואנרגיה, כלכלה ומסחר, תיירות ואפילו בורסה שדרכה זורם כסף גלובלי להשקעות ברצועה בעלת אחוזי הצמיחה הגבוהים בעולם.
ביירות הייתה פעם "פריז של המזה"ת", ולעיר עזה הייתה בעת החדשה "ברית ערים תאומות" עם תל אביב יפו (1998-2008). אתמול נורו משם טילים על תל אביב, למרות הסכנה של הפגיעה ביפו ובאוכלוסיה הערבית.
כשהמסכה נופלת
תארו לעצמכם מצב שהעיר עזה משגשגת, ולתושביה יש מה להפסיד כתוצאה מערעור היציבות. תארו לעצמכם שבמצב של יציבות ושגשוג, מתבצעת הפיכה צבאית ושלטון דתי קיצוני משליט עצמו ומתחיל לירות מתוך העיר לעבר הערים הישראליות. תארו לעצמכם שהשלטון החדש הזה מנצל את זמן הבחירות בישראל כדי להסלים את המצב. תארו לעצמכם את העיתונות החופשית העזתית החושפת את פניו של שלטון הטרור הזה ומקלפת ממנו את המסכה.
זה היה סתם משחק בדמיון מודרך. ברור שהמשחק הזה מקומם כל חלקה טובה בהכרה המודעת של הקורא הממוצע. ברור שהמשפט הראשון שחולף בראשו של הקורא הממוצע, הוא שהכותב "הזוי", והעובדות "דמיוניות", והמציאות "מופרכת", ואולי בכלל עדיף סתם לסנן בין השפתיים משהו כמו: "איזה בן-זונה".
רוטינה של מבצעים ערב בחירות
אי-אפשר להאשים את ממשלת ישראל על כך שהיא פתחה במבצע צבאי ערב בחירות. הרי העזתים ירו ראשונים (מה שלא נכון אגב עובדתית). העזתים הרימו את רף הירי לעבר תחומי ישראל באופן הדרגתי במשך השבועות האחרונים, עד שממש ערב המבצע הזה הם ירו טיל לעבר ג'יפ צה"ל. אפשר לשחזר את התגלגלות העניינים ולמצוא בצד השני את הסיבות למבצע. אפשר בהחלט. מאידך, יהיה קצת יותר קשה להתמודד עם הסטטיסטיקה הבאה:
- מבצע עמוד ענן החל בנובמבר 2011, זמן הבחירות ינואר 2013
- מבצע עופרת יצוקה החל בדצמבר 2008, זמן הבחירות פברואר 2009
- מבצע מכת ברק החל בחודש פברואר 2006, זמן הבחירות מרץ 2006
- מבצע דרך נחושה החל בחודש יוני 2002, זמן הבחירות ינואר 2003
- מבצע ענבי זעם החל בחודש אפריל 1996, זמן הבחירות מאי 1996
הממוצע של מבצעים לפני בחירות עומד על חודשיים ימים בטרם הבחירות, ומלבד מערכת הבחירות של 1999, לכל מערכת בחירות קדם מבצע צבאי. גם אם הצד השני תמיד אשם, עדיין הסטטיסטיקה מצביעה על כך שישנו קשר הדוק בין קיומן של בחירות בישראל ומבצע צבאי שקודם לה.
האופוזיציה והעיתונות שותקות: "מסורת"
ובחזרה לעזה המודרנית, המתפתחת, העיר המשגשגת שיש לה מה להפסיד, היא "דמוקרטית" כמו ישראל, ויש בה עיתונות חופשית. אך טבעי היה לצפות שהעיתונות תקלף את המסכה מעל פני החמאס, ותחשוף בפני הציבור העזתי את האמת המרה: השלטון פתח במתקפה על ישראל משום שישראל נמצאת ערב בחירות וזו רוטינה. כעת כאשר אנחנו, העזתים, יושבים במקלטים והכלכלה שלנו מיורטת על-ידי הישראלים, זה משום שהחמאס התקיף את ישראל לצרכים שאין להם שום דבר עם האינטרס העזתי. מבולבלים? מצויין. זה מכוון.
כי עכשיו נחזור לישראל הדמוקרטית, המפותחת, שבה פועלת עיתונות חופשית, ויש בה מערכת פוליטית עם אופוזיציה שאמורה לחשוף את האמת בפני הישראלים. אבל כאשר האזעקות מופעלות, והסירנות עולות ויורדות, יש מדיניות של "שקט, תומכים". גם האופוזיציה הישראלית מזדרזת להביע תמיכה, ולהראות סולידריות על ה
ממשלה. כל המראיינים כבר התחילו לשאול את המרואיינים "למה עכשיו?" לכל המרואיינים יש את אותה התשובה: "מסורת".
סילבן שלום אצל ניסים משעל: "להקיא"
יש פוליטיקאים שהמומחיות שלהם היא אמנות ההישרדות הפוליטית. סימני הדרך שהשאירו אחריהם במהלך הקריירה הפוליטית שלהם, הם בעיקר היכולת לשרוד כל שינוי פוליטי. אפס יוזמה, אפס מעשה, אפס חזון. הישרדות זה שם המשחק. אחד כזה הוא
סילבן שלום. השורד האולטימטיבי. עובר תמיד מתחת לרדאר עד שאפילו אין צורך להגלותו לאי המתים. התמודד מול נתניהו, הפסיד, קיבל תיק עם שם ארוך כמו הגלות, ומתראיין בעיקר כאשר צריך למלא אולפנים בדוברים וכל היתר עסוקים.
ניסים משעל מראיין. אודי סגל מביט מן הצד ומחייך. ניסים משעל שואל את סילבן שלום "למה עכשיו?" ומשעל ממשיך להקשות: הרי הדרום חוטף כבר שלוש שנים. מה נזעקתם דווקא עכשיו ערב הבחירות. סילבן מנסה להפליג למחוזות של המשפטים המוכרים, השחוקים. "מי שחושב שראש ממשלה או שר בישראל ילך למבצע לצורכי בחירות..." אבל ניסים משעל לא מוותר. "למה עכשיו?"
סילבן מאדים ומשיב אש: "בא לי להקיא על מי שחושב ככה".
יובל שטייניץ לחיים רמון: "תזדיין בסבלנות"
שעה לאחר המופע של סילבן שלום, עולה שטייניץ ולצידו אלי ישי. מי שלא מכיר את היריבויות בין השניים, היה חושב שמדובר בירח דבש של ממש. אלי ישי מפליג בתשבחות לעצמו ולאוצר, על הפעולות המהירות של אנשי מס-רכוש, ועל התמיכה הממשלתית בתושבי הדרום. כולם מחלקים כסף עכשיו, פסטיבל סנטה-קלאוס. עד לפני יומיים לא היה כסף למיגון התושבים. עכשיו כשיש מלחמה - מחלקים כסף...
ישי סיים את שלב התשבחות לעצמו ולשטייניץ, אבל הוא גנב את הקרדיט על חלוקת כספים מהאיש שרצה לדבר על כך בעצמו. על מה ידבר שטייניץ אם הקרדיט נגנב לו מתחת לאף ומתוך הכיס? על מדיניות חוץ וביטחון כמובן. שטייניץ מפליג למחוזות של כיבוש עזה.
חיים רמון (רב אמן בבחישת עובדות בעצמו) עולה מולו ומטיח בשטייניץ את האמת. שטייניץ נזעם. לפני רגע גנב לו אלי ישי את הקרדיט על חלוקת כספים והותיר אותו עם מדיניות חוץ וביטחון, וכעת חיים רמון מקלף ממנו את המסכה הזו. שטייניץ מנסה להמריא אבל רמון שוב קוטע אותו עם עובדות. שטייניץ בתגובה: "תזדיין בסבלנות".
[
קישור]
ברשתות החברתיות נאנחים במקביל לשידורים. מילא הקיא של סילבן, והזיונים של שטייניץ. תגידו תודה שמירי רגב כבר לא דוברת צה"ל כי אז היינו צריכים לראות אותה כל הזמן.
אראל מרגלית (העבודה), משלים בשידורי הלילה את כל דוברי העבודה שהתראיינו במשך היום. כולם, ללא יוצא מן הכלל, תומכים בממשלה. משאירים את הדיון "למה עכשיו?" לאחר-כך. כי כשיורים, לא שואלים שאלות.
מדיניות של אנטי-מדינאות
המבצע הזה מוצדק, נכון וראוי, חוקית ומוסרית. נקודה. המבצע הזה הוא אות וסימן לממשלים סביבנו, שישראל לא תתן לנגח את הדמוקרטיה הישראלית אפילו בזמן בחירות.
האופוזיציה צריכה לחזק את ידי ממשלת ישראל בזמן כזה, אבל אך ורק בתמורה להתחייבות להעביר את הלחימה הצבאית למסלולים דיפלומטיים, לא רק לצורך הפסקת-אש, אלא לתהליך של מימוש הפתרונות הדיפלומטיים הרבה מעבר למה שהממשלה הזו מתכוונת לממש. עבור הממשלה הזו הפתרון היחיד הוא הפתרון הצבאי.
הממשלה הזו לא מוכנה לעלות על מסלול מדיני בשום אופן. אחת הסיבות העיקריות לבידוד של ישראל בעולם הדיפלומטי היא המדיניות של הממשלה הגרועה הזו לפיה המדיניות היחידה היא מדיניות של אנטי-מדינאות. במציאות כזו, האופוזיציה חייבת להתנות את התמיכה הפומבית בשינוי המדיניות של אנטי-מדינאות.
המשך המדיניות של אנטי-מדינאות יביא הנה עוד שליטים מלבד שליט קטר, ויזמין לתוך החלל הזה עוד ראשי ממשלות מלבד הישאם קנדיל המצרי. כשיסתיימו הקרבות זה יהיה זמן לדרוש תשובה לשאלה "למה עכשיו?"
