עבאס הבהאי, הסתלק! <br>

"זוהי הסיבה שהוא מבצע את המשימה שהוטלה עליו בנאמנות מלאה - לדכא את העם הפלשתיני, לרדות בו ולהשפילו בשם הישות הגזלנית (כינוי לישראל). שכן הישות היהודית, מאז שנוסדה, לא נהנתה משקט וביטחון כפי שהיא נהנית עכשיו, בזמנו של מחמוד רידא עבאס מירזא. זה מוכיח עד כמה שהוא שונא את העם הפלשתיני, ועד כמה שהוא נאמן ליהודים. תמיד, עם סיבה ובלעדיה, הוא מדגיש את נאמנותו להם באמצעות בקשת ידידות עימהם, התחנפות להם, השבעת רצונם וכניעה להם. הוא שב ואומר בשיא הביזיון, השיפלות, הנבזות והרפיסות, כי אין לנו ברירה אלא להיכנע ולהיכנס למו"מ על תנאי הכניעה.

"בהצהרתו הוא הרגיז את כל הפלשתינים, אלה שבפלשתין ואלה שבגולה. שכן אמר כי אינו מבקש לחזור לצפת הואיל ואין לו רשות לחזור אליה ולחיות בה. זאת, כי פלשתין היא רק בגבולות הגדה המערבית ורצועת עזה, ולתמיד.

"הוא הרי אינו פלשתיני ואינו צפתי, שכן הוא ממוצא אירני, מהעיר בַּנְדַר חַ'מין, העיר שסבו - מייסד הדת הבהאאית, רידא ע'ולאם מירזא - בא ממנה לפלשתין בשנת 1882. האם יכול פלשתיני - אפילו אם יהיה בוגד - לומר: אין לי זכות לגור במולדתי אם אשוב אליה?

"בראיון הוא גם אמר כי לא יאפשר פריצת אינתיפאדה נוספת נגד הישות היהודית ושימוש בנשק נגדה, כל עוד הוא יושב על הכיסא. כשאמר זאת הוא הצביע על הכיסא שעליו הוא ישב, אבל זה לא כיסא אלא ח'אזוּק (סכין הנעוצה בבשרו). הוא גם הדגיש כי ינקוט רק צעדים דיפלומטיים ופוליטיים על-מנת להתמודד עם היהודים הגזלנים. בעבר הוא הכריז כי ישראל תישאר לעד.

"איזה מנהיג הוא?! האם יש טוב ממנו ליהודים?? הוא נאמן להם, מאמין בישות שלהם ומוותר להם בחינם על פלשתין בשיא הנדיבות, כאילו שהיא רכושו הפרטי שירש מאביו הבהאאי רידא עבאס מירזא. אילו היה לו המצפון של העם הפלשתיני המעונה, המדוכא, בעל הזכות הלגיטימית וההיסטורית על פלשתין, אילו היה באמת פלשתיני מצפת, ואילו היה מוסלמי, הוא לא היה מסוגל נפשית להכריז את ההכרזות האלו אפילו כתכסיס פוליטי...

"הו מחמוד מירזא, פלשתין לא שייכת לך, לא לאביך ולא לסבך. אתה לא ממנה ואתה לא שייך לדת בעליה, ולכן אינך יכול להעניק אותה ליהודים כמתנה, כפי שעשה בשנת 1917 אדונך לשעבר, שר החוץ של בריטניה, ארתור בלפור, שנתן את מה שלא היה שלו למי שאין לו שום זכות אפילו על גרגר מאדמת פלשתין.

"הו עבאס מירזא, פלשתין שייכת לנו, המוסלמים, המייחדים את ריבון העולמים, שכן ירשנו אותה מאבות אבותינו עוד לפני שהיינו מוסלמים... אללה קבע בכמה פסוקים בקוראן שאף אחד לא יוותר עליה בעתיד כי הוא - היודע את הנעלם - ידע שהאומה האיסלאמית תעבור שלב מסוכן של חולשה גדולה וחלל מנהיגותי ופוליטי נורא כפי ששורר מאז שנפלה המדינה העות'מאנית, המדינה האיסלאמית האחרונה, וכתוצאה מכך ישתלטו היהודים על פלשתין ויסתננו אל תוך האומה אנשים כמוך כדי שיפרקו אותה ויוותרו עליה למען היהודים.

"הו מחמוד רידא עבאס מירזא, פלשתין היא רכוש של נכדי חברי הנביא מוחמד שכבשו אותה. היא שייכת לעומר בן אלח'טאב (הח'ליף השני שכבש את פלשתין בשנת 637 לסה"נ)... מי ששחרר את פלשתין מהביזנטים הוא האיסלאם, ומי שהציל אותה מהטטארים והמונגולים הוא האיסלאם, ומי שישחרר אותה מידי היהודים הוא האיסלאם. שכן המוסלמים הנאמנים, הצדיקים ולוחמי הג'יהאד למען אללה הם שישחררו אותה ממך ומהיהודים. הנה הם בדרך, אז אל תשמח, אתה ואדוניך היהודים.

"עכשיו זוהי תקופה חשוכה בגלל ענן קיץ אשר יסתלק בקרוב. היהודים שאתה אחד מהם יודעים את האמת: שהם לא לקחו את פלשתין מהעם הפלשתיני בזכות גבורתם ואומץ ליבם, אלא בגלל מזימה בינלאומית של שותפים רבים, מזימה בעלת אמצעים גדולים בהנהגת בריטניה הגדולה ובגלל בגידת מדינות ערב ברגע היסטורי שבו הייתה האומה במצב החלש ביותר.

"הו מחמוד עבאס מירזא, הנה היא האומה אשר החלה להבריא, להתעורר ולקום על רגליה. אל תלך שולל אחרי השקט הזמני של העם הפלשתיני, שכן שקט זה קודם לסערת הזעם והשתוללות הר הגעש. מזה מאה שנה נאבק העם הזה עם הישות הזרה לפלשתין המבורכת. הוא לא נכנע ולא הרים דגל לבן. יהיה אשר יהיה הדיכוי שלך ושל אדוניך היהודים, העם הפלשתיני לא ייכנע, לא יניף דגל לבן ולא יחדל ממאבק, אלא אחרי שתסולק הישות הזו מהמציאות ואחרי שתטוהר ארצנו הקדושה מטומאתה.

"פלשתין שייכת לנו מראש הנקרה בצפון עד אום אלרשראש (אילת) בדרום, מנהר הירדן במזרח ועד לים התיכון במערב. אנו נשוב אליה ביום מן הימים, ואם ירצה אללה, יהיה היום הזה בקרוב. אנו נפרוץ אל הארץ מארבע רוחות השמים ונכבוש אותה כשאנו מהללים ומגדלים את אללה כמו שנכנסנו אליה בפעם הראשונה בפיקודו של עמר בן אלח'טאב... ונשחרר אותה כמו שצלאח א-דין אלאיובי שחרר אותה מהצלבנים (בשלהי המאה ה-12)...

"אנו אומרים לך, הו מירזא, 'לא', אלף מיליון פעם: 'לא'. לא תישאר הישות היהודית בארצנו, בארץ האיסלאם המבורכת, והיא צועדת אל האבדון למרות כעסך, כעס היהודים, כעס המזרח, כעס המערב וכעס כל הבוגדים. יום יבוא ותושמע הקריאה לתפילת הניצחון מהמגדלים של מסגד אלג'זאר בעכו, מסגד חסן בּכּ ביפו, מסגד אלאסתקלאל בחיפה, המסגד הגדול של צפת, ומסגדי צפת האחרים: המסגד האדום, מסגד אלסראיא ומסגד אליונסי. קריאה נצחית זו תתחבר עם הקריאה של הנביא מחמד וחבריו במערכות הניצחון בבדר (623 לסה"נ), בירמוכּ (636), באלקאדסיה (635), בחיטין (1187) ובקונסטנטינופול (1453).

"הו עבאס מירזא, אידיאולוגית, רעיונית ותרבותית הישות הזו היא גוף זר לחלוטין באזור, בדיוק כמוך, ולעולם ימשיכו העם הפלשתיני וכל המוסלמים לסרב לקבלו, כמו שהם מסרבים לקבל אותך, ויקיאו אותו כמו שהם יקיאו אותך עד שתאבד אתה לחלוטין כמו שאבדה הישות הצלבניית הזרה לאחר מאתיים שנה בידי המאמינים בייחוד ריבון העולמים. זוהי ההבטחה שהבטיח לנו ריבוננו, ואילו אתה הולך אל מזבלת ההיסטוריה.

"אנו אומרים לך, הו מחמוד רידא עבאס מירזא, "אבו-מאזן": מי אתה שתוותר על הארץ המבורכת פלשתין. ואם ברצונך לוותר על הארץ המבורכת פלשתין, ארץ האיסלאם, עליך לאסוף את החתימות של כל המוסלמים, החיים והמתים, מאז שבא האיסלאם לעולם. שכן פלשתין שייכת לכל המוסלמים, החיים והמתים, מזה 1400 שנה. היא אינה רכושך הפרטי, ולכן אינך יכול להעניק אותה לאהוביך ואדוניך היהודים, תוך זלזולך המוחלט בעם הפלשתיני ובמוסלמים כולם.

"לך, עבאס, והסתלק מאיתנו. כי פלשתין מהנהר עד לים היא שלנו. לך והסתלק מאיתנו, כי לא נחליף את פלשתין אלא בגן העדן. אין ברצוננו לוותר על מולדתנו. אנו שבים אלייך, הו פלשתין, מכל מדינה וארץ, אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר והשבח לאללה".

עד כאן עיקר דברי אלתמימי. חשוב לציין לגבי מאמר זה מספר נקודות:

בשעת כתיבת שורות אלה, המאמר נמצא ביותר מ-22 אלף דפים על פני הרשת, והמספר הזה משקף את הפופולריות שלו.

המאמר אינו מזכיר את "ישראל" ואת "הציונים", אלא רק את "היהודים", דבר המדגיש את הפן הדתי של הסכסוך עם ישראל. הכותב אינו מבדיל בין יהודים החיים בישראל ובין יהודים החיים בכל מקום בעולם.

טענת אלתמימי כי מחמוד עבאס אינו ערבי אלא ממקור פרסי, ואינו מוסלמי אלא בהאאי ולכן כופר באיסלאם - אינה חדשה. תומכיו מכחישים אותה מכל וכל, ומתנגדיו מציפים אותה בכל פעם שהוא אומר ועושה משהו המנוגד לדעתם. טענה זו נועדה לקעקע את הלגיטימציה של עבאס לשלוט ולוותר על מה שהם רואים כמורשתם ההיסטורית שקיבלו מהיושב במרומים.

על הגישה המבוטאת במאמר זה לעמוד מול עיני כל מי שסבור כי הסכסוך בין ישראל ושכניה הוא טריטוריאלי, לאומי, או פוליטי. שכן הבסיס לסכסוך זה הוא דתי, בין המוסלמים והיהודים, בין מה שמוסלמים רואים כ"דין אלחק" - דת האמת שהיא האיסלאם, ובין מה שהם מכנים "דין אלבאטל" - דת השקר שהיא היהדות. אגב, גם הנצרות היא דת שקר על-פי גישתם.

מי שמתעלם מהבסיס הדתי של הסכסוך מחטיא את שורש הבעיה ולכן לא יוכל לפתור אותה פתרון נכון.

הפתרון לבעיית האיסלאם עם היהדות הוא באמצעות מנגנון "השלום הזמני" שהאיסלאם יכול לתת למדינה בלתי לגיטימית אבל חזקה ובלתי מנוצחת. שלום זמני יכול לשרוד לתמיד, כל עוד המדינה הבלתי לגיטימית זו נשארת חזקה ובלתי מנוצחת.

רק אנשי דת מסוגלים להגיע לידי פתרון דתי לסכסוך בין ישראל ושכניה, שכן רק להם יש לגיטימציה להתמודד מול נימוקים דתיים כמו אלה של אלתמימי. רק לאנשי דת מוסלמיים יש סמכות להחליט מתי "אלמצלחה" - טובת העניין - מחייבת את המוסלמים לבוא להסדרים עם כופרים בלתי מנוצחים. הדבר אינו קל, אבל אפשרי, ולאורך תולדות האיסלאם קרו לא מעט מקרים שבהם אנשים בעלי סמכות דתית מצאו בלית ברירה פתרונות יצירתיים לבעיות שבסיסן דתי. הסכסוך בין ישראל והעולם האיסלאמי אינו שונה באופן עקרוני ממקרים אחרים.

מול אנשים כמו תמימי ועשרות אלפים שאימצו את מאמרו, על ישראל להופיע כמדינה בלתי מנוצחת באופן מתמיד. רק כך היא תזכה לשלום, זמני לתמיד, שיזכה לחותם הכשר מאנשי דת איסלאמיים.