אנחנו, טוענים רבים מאנשי האקדמיה, חפים מכל פוליטיזציה של העיסוק האקדמי שלנו. מחקר הוא עניין אחד ופוליטיקה היא עניין אחר. העניין הזה שווה בדיקה. פרופ' אלי פודה ועינת לוי פרסמו בשבוע שעבר מאמר תחת הכותרת 'אין פרטנר ישראלי'. בעיתון 'הארץ' כמובן. איך לא. המאמר כולל סקירה היסטורית שמסתיימת בימים אלה, ו"מוכיחה" את האמור בכותרת. זה לא שאין פרטנר פלשתיני לשלום. יש ויש, טוענים השניים. אבל ישראל, הם טוענים, איננה פרטנר לשלום. בקרדיט המאמר מצוינת העובדה שעינת לוי "כותבת עבודה לתואר שני על תפישת ה'אין פרטנר' בחברה הישראלית". התוצאות ידועות מראש. המחקר יאשש אותן.
העניין האמיתי הוא העובדות. השניים מציינים את הצעת השלום של בורגיבה מ-1965, אך שוכחים לציין שזו לא הייתה הצעת שלום לישראל, אלא הצעה לעולם הערבי לעבור להכרה בישראל, תוך המשך המאבק נגדה באמצעים מדיניים ("תוכנית השלבים"). לא ברור כיצד ציפו מישראל להגיב. האם הייתה צריכה לומר, "כן, בוודאי, נשמח לחיסול בשלבים"? אבל נדמה שהפרק הנוכחי חשוב הרבה יותר. משום שזו כבר לא היסטוריה. זו המציאות. כך, למשל, טוענים השניים שאבו-מאזן "קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים". הם גם קובעים שהמסמכים הפלשתינים שהודלפו חושפים "עמדות מתונות", מהצד הפלשתיני כמובן, בעניין הפליטים ובעניין ירושלים. איכשהו, במעשה פלאים, מתעלמים השניים הן מהצעת קלינטון והן מהצעת אולמרט. ככה זה כשצריכים להוכיח משהו. מסלקים מהתמונה כל מה שלא מתאים לתיאוריה.
פניתי לפרופ' פודה. הבהרתי לו שבעבר כתבתי שאבו-מאזן מקבל את הנוסחה של שתי מדינות, אך מעולם לא קיבל את הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. ומכיוון שייתכן שטעיתי - אשמח אם יציין היכן בדיוק הסכים אבו-מאזן לתוספת של שני עמים. הזכרתי לו הן את הספר של קלינטון, 'MY LIFE', שבו הוא מאשים את ערפאת, ורק את ערפאת, בדחיית היוזמה שלו, והן את הספר של קונדוליזה רייס, 'NO HIGHER HONOUR', שבו היא קובעת שאבו-מאזן הוזמן לבית הלבן, הופעל עליו לחץ, אבל הוא התעקש לדחות על הסף את יוזמת אולמרט. לא בגלל לחץ של
ציפי לבני. לא מפני שאולמרט היה ברווז צולע. לא בגלל אלף ואחד תירוצים שמספקים לו חוכמולוגים. הוא דחה את היוזמה משום שהוא התעקש על זכות השיבה. הצגתי לפודה גם את העובדה שיש פער תהומי בין הכותרות על המסמכים הפלשתינים שהודלפו לבין תוכן המסמכים, וביקשתי שיציג לי את העמדות המתונות מתוך המסמכים, כדי שאוכל לחזור בי מדברים שכתבתי בעבר ("ההונאה הפלשתינית").
עברו שעות אחדות ופודה הגיב. בנוגע להסכמת אבו-מאזן לנוסחת שתי מדינות לשני עמים כתב פודה: "אני לא יכול להפנות אותך לציטטה ספציפית. לא ברור לי מדוע הדקדקנות הזו - האם הסכמתו לשתי מדינות זה לא היינו הך? ...יכול להיות שהוא לא רוצה לומר זאת במפורש משום שזה משליך על הערבים/פלשתינים בישראל אבל אני חושב שזה לא משנה את התמונה שהוא מקבל את החלוקה הזו". ובכן, אבו-מאזן לא אמר. מה שכתב פודה ב'הארץ' לא היה ולא נברא. פודה מתעקש שזו דקדקנות. הוא גם מספק תירוצים לאבו-מאזן. מעניין אם אי פעם אינטלקטואלים מהסביבה של פודה סיפקו תירוצים לנתניהו. מדוע הם חושבים שאבו-מאזן רשאי להתחשב בציבור שלו, אבל לנתניהו אסור.
ומה בעניין הצעת קלינטון? ובכן, פודה מודה ש"קרוב לוודאי שערפאת דחה את הצעות קלינטון... אני לא התייחסתי לכך אלא לשינוי שהתחולל אצלו ב-1988 עם קבלת החלטה 242, כאשר שמיר סירב להכיר בכך שהתחולל שינוי לאחר האינתיפאדה. הרי ארה"ב בעצמה החלה דיאלוג עם אש"ף כתוצאה מהשינוי. אצלנו זה לקח עוד חמש שנים עד אוסלו". פודה צודק שהייתה הצהרה ב-1988. אלא שברגע שההצהרה הזאת עמדה למבחן, היא קרסה לנוכח הסרבנות של ערפאת. אבל זה לא חשוב. מדוע, לעזאזל, לא מעניקים הכותבים הללו משמעות כל כך נשגבת גם להצהרת בר-אילן של נתניהו?
בנוגע להצעת אולמרט, פודה טוען ש"הפלשתינים ענו בשורה של שאלות ...אולמרט מגלה טפח אך מכסה טפחיים". הוא גם טרח להפנות אותי לספר שמרכז את המסמכים. ובכן, קראתי אותם. כתבתי שלא היה שום קשר בין הכותרות, שלפיהן הסכימו הפלשתינים למדינה יהודית ונסוגו מהדרישה לזכות שיבה, לבין תוכן המסמכים, שגילה דברים הפוכים. שוב נכשל פודה באספקת בסיס לטענה שלו, ושוב הוא מסתתר מאחורי משהו שאין בדיוק מה לעשות איתו, בנוסח "אולמרט מגלה טפח ומכסה טפחיים". מה זה צריך להביע?
אם נסכם את הדברים, הרי שפודה לא הצליח לבסס אפילו טענה אחת שלו. כלום. פשוט כלום. אבל מאות אלפים בעולם זכו לעוד מאמר שהופך את אבו-מאזן לרודף שלום ואת מנהיגי ישראל לסרבנים. לתירוץ העניין הוסיף פודה וכתב לי "אני חושב שהחוקר מפעיל לפעמים אינטואיציה על סמך אלפי הדברים שהוא קורא. הרושם שלי כשאני קורא את המסמכים, זיכרונות ועוד, הוא שאבו-מאזן הוא בהחלט פרטנר אפשרי". לכן כדאי לקרוא לדברים בשמם. אין הוכחה. אין ראיה. אין מראה מקום. יש אינטואיציה. ובכל זאת, פודה רואה עצמו כבר-סמכא. "העניין הרב שלי בנושא, והידע, נובע מכך שאני מסיים עתה מחקר על החמצות היסטוריות בסכסוך הישראלי-ערבי, ולכן עברתי על כל המגעים והמו"מ לאורך השנים מהסכם פייסל-ויצמן ועד אולמרט-אבו-מאזן כדי לנסות ולראות אם אפשר היה להשיג יותר. לא ירחק היום שאסיים ואז אני מקווה שתהיה לזה תהודה ראויה".
אין שום צורך לזלזל בפרופסור המכובד. לא חידשתי לו כלום. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, כל מה שכתבתי לו, וגם יותר מכך. אלא שכאן שורש העניין. כאשר לאנשי אקדמיה יש הטיה פוליטית, הם מתעלמים מכל מה שלא מתאים לעמדה הידועה מראש שלהם. פרופ' פיליפ טטלוק כתב על כך ספר נפלא. זה לא שהם לא יודעים, הוא כתב, הם פשוט מתעלמים ומאיינים כל מי שלא מתאים להם. פרופ' פודה איננו מהגרועים שבחבורה. הוא רחוק מלהקת האנטי-ציוניים. אבל הנה, גם הוא נפל במלכודת. אני מודה שיש מצבים שבהם כל אדם שעיניו בראשו נותר חסר אונים מול המלל הזה. פעמיים ב-12 השנים האחרונות דחו הפלשתינים הצעה ברורה ומפורטת לשלום, אבל במעשה קסמים מצליח פודה להפוך את הקערה וליצור מצג שווא.
כשפורסמו הכותרות על המסמכים הפלשתינים, וכאשר היה נדמה לפני שבועיים שאבו-מאזן ממתן את עמדתו בעניין פנטזיית השיבה וחוזר לקרקע המציאות, התנפלתי על סימני המתינות הללו כמוצא שלל רב. פעמיים טעיתי. הכותרות היו הונאה, ואבו-מאזן טרח מהר מאוד להסתייג מההצהרה המתונה שלו.
נתניהו ראוי לביקורת. אבל הוא בכל זאת עשה צעד ענק, כאיש ליכוד, כשהכיר בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אבו-מאזן אכן מגלה בגרות ומתינות בכל מה שנוגע לשימוש באלימות, והוא ראוי לכל שבח על כך. אבל זה לא הופך אותו לפחות סרבן. זו אינה דעה. זו עובדה. ועם כל הכבוד לאנשי אקדמיה, אין להם פטור מעובדות.
