האם כדור הארץ יפסיק להסתובב?

ביום שישי האחרון כתב הפרשן עופר שלח בטור שלו בעיתון ידיעות אחרונות כי אחרי עידן ערפאת כל התירוצים למה אין תהליך שלום, ואחרים כגון הניפוח הנמשך גם במסווה הקיצוצים של המגזר הציבורי והצבאי ייעלמו באחת, כמו בלון שאיבד בבת אחת את האוויר שלו. כל הרציונל של המערכת השלטונית, של 'נשב ולא נעשה', מבוסס לדעתו כבר מזה עשר שנים על תירוץ אחד: ערפאת.

כלומר, לדידו הרעיון הבסיסי שמניע את המערכות השלטוניות של ישראל מזה עשור הוא כי לערפאת כוח מאגי שהוא סיבת קיום ופעולת כל המערכות השלטוניות בישראל מזה כעשור. כדרך הטבע ילך יום אחד ערפאת לעולמו. גם אם יחלים ממחלתו הנוכחית, הוא ילך יום אחד לעולם שכולו טוב. כמו אוויר שיצא מבלון ימצאו עצמם כל המערכות השלטוניות שלנו עם שק תירוצים ריק, וקושי להמשיך ולהתנהל באותן הדרכים בהם נהגו בעשור האחרון.

עוד בבוקר יום שני, לפני הרצח הטרוריסטי בשוק הכרמל, אמרו כל שרי הממשלה וראשי המודיעין הצבאי במקהלה אחידה, כי אין צורך לחשוב מה יקרה ביום שאחרי. שזה יקרה זה יקרה.

כל קורא שמעיין באותו גליון של ידיעות אחרונות שאימץ לו מעין לוגו ביום שישי האחרון, של "אחרי ערפאת", רואה שגם לכתבי ופרשני ואורחי העיתון אין הצעות מה יהיה ביום שאחריו, וביום שאחרי תהליך ההינתקות. דומה שכולם מניחים שהעולם יפסיק להסתובב, עם לכתו של ערפאת ביום אחד בעתיד, או כמו שאמר רבין ז"ל, סמוך זה כבר נאלתר משהו.

כלומר, הפרשן רק מצביע על מערכת שלטונית צבאית ואקדמית, שמשחקת כבר כעשר שני מאז קריסתו של תהליך אוסלו (ובצדק בגלל רשלנות התכנון שלו), במשחק המתואר באגדת הילדים "המלך הוא עירום". רק מה, המשחק נמשך כבר כעשר שנים ועבר כבר מזמן את אלף ההרוגים הישראליים. משחק כואב ורצחני. לאף גורם ציבורי כמו לעיתון, אין בסיס מחקרי להתייחסות ליום שאחרי.

כאשר החלטתי להעביר קורס אקדמי בנושא, באוניברסיטת בר אילן- מכללת אשקלון, הנחתי כי קיימים באקדמיה ובין אנשי הרוח, אנשים המעיזים לחשוב על "היום שאחרי". השאלה עליה ביקשתי מן החוקרים לענות הייתה, מה יהיו הנושאים שיעסיקו את סדר היום הציבורי בישראל שאחרי האינתיפאדה? מה הבעיות שיעלו לוויכוח הציבורי בכל אחד מן הנושאים, ומהם הפתרונות האפשריים.

בין החוקרים שנענו לאתגר היו מחשובי הפרופסורים באוניברסיטאות בישראל; שלושה חתני פרס ישראל, רקטור אוניברסיטה לשעבר, שני נשיאים בעבר של אגודה גיאוגרפית ישראלית, ראשי חוגים באוניברסיטאות וספרייה אוניברסיטאיות, מנהל הקשרים הכלכליים עם הפלסטינים מאז אוסלו, ואף שני פרופסורים פלסטיניים מאוניברסיטת ביר זית. המאמרים רוכזו בקובץ שיצא בשנה שעברה באונ' תל אביב ומשמש מאז כמקראה לקורסים בנושא.

קבוצה ראשונה של מאמרים עוסקת בתיאור המציאות שנוצרה במזרח התיכון בתקופת האינתיפאדה. מתברר כי היא שונה לחלוטין מן המקובל בציבור ויש למציאות שנוצרה משמעות רבה לגבי "היום שאחרי"; פרופ' עזרא סדן, שהיה גם מנכ"ל משרדי החקלאות והאוצר ואחראי על ההסכמים הכלכליים עם הפלשתיניים מוצא במאמר מקורי שנכלל בקובץ, על סמך נתונים כלכליים, כי האינתיפאדה רק הגבירה את עוצמתה של ישראל ואת התלות של פלשתין וירדן בה. זאת לעומת התגברות חולשת מדינות הטבעת. לכן לדעתו, עוצמתה הגוברת של ישראל יוצרת תלות של ירדן ופלשתין בה וכמובן שהופכת התנתקות לחסרת משמעות בשל התלות הכלכלית בישראל. התלות בישראל תקדם את השלום ביום שאחרי ותשמר אותו.

פרופ' ברוך קיפניס, שהוא כיום מנהל הספרייה באוניברסיטת חיפה ובעבר כיהן כנשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מראה שתהליכי חיבור המטרופולינים שבאזור, כגון אזורי תל-אביב וקהיר, לכרך ענק מאוחד מן הבחינה הכלכלית-גיאוגרפית רק מתגברים כל הזמן. יש לתכנן את התשתיות במדינות האזור בראייה של כרך אזורי כזה. תפיסה הבאה לידי ביטוי כבר כיום באספקה משולבת של מים וגז בין מדינות האזור.

לובה אליאב במאמר מקורי שכתב, מציע להתרכז בתשתיות אנרגיה.

פרופ' יהודה קידר שהיה גם הוא בעבר נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מצביע על כך שבמצב בו הכלכלה הפכה הלכה למעשה את ישראל לתאום סיאמי עם פלשתין לא רק שאין משמעות להינתקות אלא שהפתרון האפשרי היחיד במצב הקיים הוא פדרציה בין שלוש המדינות, לפי הדגם של ארצות הברית. כלומר, מאמר זה הוא הביסוס המחקרי הראשון שפורסם לרעיון ה"קונפדרציה" הוותיק ואף מרחיק לכת ממנו.

פרופ' עמנואל מזור, ראש המחלקה למשאבי סביבה במכון ויצמן למדע מוכיח כי בתפיסה כזאת, מתברר שמצוקת המים באזור אינה חמורה ביותר. היא בעיקר ביטוי לתפיסה פוליטית בישראל של תפישת החקלאות בארץ כגורם המיישב שטחים. תפיסה זו גרמה לסבסוד המים לחקלאות ולשימוש יתר במים כגורם יצור. גם פרופ' מרדכי שכטר מאוניברסיטת חיפה, מראה כי תכנון כלכלי החורג מראייה לאומית צרה יניב עודפי מים שגם ניתן לשווק אותם למדינות האזור לפי צרכיהן.

ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי במאמר מקורי מראים כיצד המשך תפיסה סטראוטיפית של גבריות ישנה, קשור להמשך העדר תכנון השלום. כלומר את הקשר בין פחד של גברים מנשיות חדשה, לפחד שלהם ממציאות ומגיאוגרפיה חדשה.

ד"ר רמה חמאמי ופרופ' סלים תמרי מאוניברסיטת ביר זית, מראים במאמר ייחודי כי ניכור השלטון מן האזרחים לא היה רק בעיה שגרמה להתמשכות האינתיפאדה בישראל, אלא גם ברשות הפלשתינית בראשות ערפאת.

במאמר האחרון של הספר מצביע ח"כ מתן וילנאי על יחודו של צה"ל כגורם כגורם שמטרתו המקורית שונה, ושיכול לקדם שלום. בקובץ גם מאמרים של פרופסורים חשובים ובהם חתני פרס ישראל שנכתבו עבורו במיוחד ולא פורטו כאן.

לסיכום מציע הקובץ, למדינאים לגנרלים ולאזרחים בציבור הרחב שמתעניינים בנושא, לא לפחד מן היום שאחרי, היום שפעם יגיע אחרי ההינתקות, אחרי האינתיפאדה שמצויה בשנתה החמישית, ואחרי ערפאת שעבר את גיל 75. במקום לחכות ליום זה ולאלתר כאשר יגיע, אפשר לדון בו מראש.

המשך מדיניות אמרנו לכם עם כל רצח מטורף, והמשכה של "שב ואל תעשה אולי תתבטל גם ההינתקות" אינו חלופה להכנת מערכות השלטון ליום כזה.

____________________

מחר המאמר הוא מרצה בחוג למנהל עסקים, אוניברסיטת דרבי בישראל