|
|
מוריס גובר מ-1892: טולוז לוטרק מצייר את עצמו כמודל [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
מוזיאון המטרופוליטן מקדיש לתחום הצילום דרך קבע כמה מאולמותיו, בצד מחקרים ואוצרות רציניים ביותר. הפעם, כשבכמה מוזיאונים וגלריות מוצגים בה בעת בניו-יורק תערוכות שהן שירי הלל לצילום הדיגיטלי ולשילוב כמה מדיות ביצירות (כמו תערוכת וויד גאיטון בויטני, עליה כתבנו כבר, או כמו תערוכת לוקאס סאמארס בגלריה פייס, שהביקורת עליה תופיע בהמשך) - מוכיח מוזיאון המטרופוליטן שאת מה שעשו הצלמים לפני מאה ומאה וחמישים שנה - לא נזקקו לו לנפלאות המחשב.
בעזרת פוטומונטאז" שילבו הצלמים-האמנים בצילומים תוספות של ציור, עשו מחיקות, הדפיסו כמה נגטיבים על גבי דף ניר אחד, והשתמשו בצילומים למטרות שונות, מלבד צילומי הדיוקן המשפחתיים, ולרוב - שילבו כמה שיטות יחדיו. בין אם שונו או לא - הצילומים שירתו את האמנות, הפוליטיקה, העיתונות והפרסום המסחרי. עד כי בשני העשורים האחרונים, רבים איבדו את אמונם בצילום כגורם חשוב לעדות או לתיעוד.
כל צילום הוא זיוף
צלמי הנוף היצירתיים, הפיקטוריאליסטים, יצרו צילום אחד מהדפסת שני נגטיבים או יותר על נייר הצילום. כפי שעשה אדוארד סטייכן בצילומו הנודע את הפסל אוגוסט רודן מול פסלו "האדם החושב", ב-1902. צילומיו הנודעים והיפהפיים של אדוארד סטייכן את נופי הלילה שצולמו כביכול לאור ירח, צולמו למעשה ביום. כן. כדי להשיג את התוצאה הנכספת, הוסיף שכבות של פיגמנטים ומלחי פלטיניום ובעזרת חשיפה מועטה ביותר לאור, עם תוספת של פיגמנט כחול השיג את הטונים הקרים של אור הירח. הביקורת של מבקרי האמנות במאה ה-19 כינתה צילומים אלה כ"לא צילומיים", וגררה בעקבותיה מאמר סקרסטי קצר שכתב סטייכן ב-1903 בעיתון Camera Work: "יש נטיה לכנות צילומים שנוספו להם גוונים כזיופים (מכאן נגזר שם התערוכה: ("FAKING IT”). "למעשה - כל צילום הוא זיוף" כתב סטייכן. אי-אפשר לעשות צילום ללא מניפולציה, התערבות". סטייכן היה מעריץ גדול של ציורי הלילה של ג'יימס מק'ניל ויסלר, שהיה עבורו מודל להשפעה.
בצילום השאפתני ביותר במאה ה-19 - "2 דרכים לחיים" (שעסק במעלות ובחטאים) של אוסקר גוסטב ריילנדר האמריקני ממוצא שוודי, לא ניתן היה לצלם מספר כה רב של ניצבים בצילום אחד. לשם כך הוא נדרש לצלם כל אחד בצילום נפרד, ביותר משלושים (!) נגטיבים, וכל אלה אוחדו לצילום אחד מונומנטלי. צילום שאין מי שמבקר בתערוכה ולא נעצר לידו בהתפעלות מהתוכן ומהתוצאה.
בין 1862 ל-1875 יצר ויליאם מאמלר צילומים ספיריטואליסטיים. הכוונה לתיעוד הופעת רוחות מתים בנוכחות המצולמים. נושא שהמטרופוליטן הקדיש לו תערוכה מקפת לפני כשנתיים. אולם כשהתגלה ששתי דמויות של רוחות מתים היו עדיין בחיים כשצולמו, נקטעה הקריירה שלו באחת. גם צילומים אלה מופיעים בתערוכה.
שימוש בצילום לפוליטיקה
השימוש בצילום עבור תחום הפוליטיקה נעשה לא רק כיום, כשהערבים מעזה מפיצים לכל אמצעי התקשורת צילומי ילדים הרוגים כביכול מהפצצה ישראלית, כשלמעשה, הם צולמו לפני חודש בסוריה... אחד מגדולי הצלמים בתחום זה היה הצלם היהודי-גרמני ג'ון הארטפלד. בצילומיו הקומיים שפורסמו במגזין AIZ, לעג להיטלר ולנאציזם. בצילומיו המוצגים בתערוכה עשה קולאז' מדיוקנו של היטלר עם זקן סבוך של קרל מרקס, כשמעליו עומד שר התעמולה שלו ג'וזף גבלס ומטפל בו כספר. בצילום אחר של הארטפלד מ-1935 - "שלושת האנשים החכמים" (שלקוחים מהמיתולוגיה הנוצרית), נראים היטלר ההולך בראש, ומאחריו גבלס ושר האוויריה גרינג, כשיצור דמוי עכבר נוגס ברגליהם כסמל לביקורת המכרסמת: "הקורפורל (דרגתו של היטלר במלה"ע ה 1) מוליך את גרמניה לאבדון". הרטפלד נאלץ להימלט מגרמניה לפראג, ומשם - לארה"ב.
הצילום הכי מניפולטיבי ומרשים הוא צילומה של ברברה מורגן מ-1939 את איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, בו פניו עוותו לצורת תמנון הפרוש מעל המוני האדם, עליהם הוא משפיע ברשת עיתוניו. גם הצילום המראה את הצפלין הנוגע בחלקו העליון של בנין האמפייר סטייט בילדינג, ממש מצמרר, כאילו חזה הצלם את ההתנגשות של המטוסים במגדלי התאומים ב 2001.
התערוכה מדהימה ביכולות ובהישגים האמנותיים של הצלמים מאז 1839 ועד לראשית שנות התשעים במאה שעברה. ואכן, המסקנה: אין צילום המשקף את המציאות כמות שהיא. כל צילום הוא יצירת האמן, ומשקף את נקודת הראיה שלו לנושא.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
