תנו לצה"ל לנסח

בלקסיקון של דובר צה"ל אין חיסול אלא סיכול ממוקד, אין מחבלים. יש שם רק פעילי טרור, משל מדובר בפעילים של תנועת צופים. בלקסיקון הצה"לי אין גם אויב. וכשאין אויב אין גם טעם להילחם באמת, פנים מול פנים במתקפה קרקעית.

כשאין אויב אז להעביר סחורות לעזה לא נחשב סיוע לאויב. העברת הסחורות נעשתה כדי לצה"ל תדמית של צבא מוסרי. יום למחרת ההעברה, בוצע ירי מרגמות אל המעברים והם נסגרו. באחת עלול היה כל המוסר המדומה הזה להתפוגג אם שיירת סחורות שכזו הייתה נפגע מפצצת מרגמה אחת וגורמת לשפך דם, רק בגלל שמישהו חשב שיחסי ציבור דוחים חיי אדם.

קטונתי מלקבוע אם הסכם הפסקת האש הוא תבוסתני. אך רוח התבוסתנות שלטעמי לא נובעת מפחדנות אלא מרפיסות. כתב של אחד מערוצי הטלוויזיה תיאר את מצב רוחם של לוחמי המילואים כאכזבה. הוא סיפר לצופים כי כמעט שלא הצליח למצוא אפילו חייל אחד ששמח לחזור הביתה במקום להיכנס לעזה ו"לגמור את העבודה". אבל לקול הזה לא היה ביטוי בשופר התעמולה הדלוח של דובר צה"ל, שאסר על מילואימניקים להתראיין ושבסרטונים שהפיץ נראו חיילי המילואים מרוצים מההזדמנות שניתנה להם להתאמן, עאלק.

אבל לא רק את חיילי המילואים הגיבורים משתיקים הפוליטרוקים של דובר צה"ל. במבצע הזה הושתקו כל אירועי הטרור הביטחוניים ברחבי יהודה והשומרון - יידויי בקבוקי התבערה והאבנים ושאר ההסלמה שגם גרמו לפצועים. נראה שלצה"ל חשובים יותר חייהם של תושבי עזה, ומשכך - הלב גס בדם חיילינו שנשפך.

להשאיר אלפי או עשרות אלפי חיילים בשטחים פתוחים חשופים לירי רקטות במשך שמונה ימים זו סכנה מיותרת. סכנה שגבתה את חייהם של שני חיילים - רב"ט יוסף פרטוק וסגן בוריס יארמולניק. על הראשון נמסר רק מבזק מאוחר באתר דובר צה"ל על פרסום מועד הלוויה (מבלי לסקר את הלוויה עצמה) ולשני אין כלל זכר באתר דובר צה"ל או בטוויטר הרשמי. כאשר מאחורי רוח צה"ל אין ערכים אמיתיים, נשארו רק עם רעש וצלצולים ומכאן המרחק להפיכת חללי צה"ל לאבק אדם נראה קרוב מתמיד.