מזה זמן לא קצר שאני טורח להחזיר לאבא קובנר ולשני חבריו מהפלמ"ח את כבודם האבוד. זהו אומנם כבוד מפוקפק, כבודם של אסירים במגרש הרוסים, אבל בכל זאת כבוד. זה שנים שנתקעה לי בראש בצורה בהירה אך לא מוכחת, המסקנה הלא מעורערת, שקובנר ושני חבריו נכלאו בשני בתי הכלא של ירושלים. (בראשית שנת 1946, פברואר ותחילת חודש מרס). הקישלה הידועה לשמצה, והכלא החדש שבמגרש הרוסים. אינני יודע איך הגיע הרעיון המקובע הזה אליי. אולי מעדותו של שכיב-מרע שהספיק למסור לי אבי מרלא ז"ל, אבל אני יודע שהחלטתי לצאת למאבק להוכיחו. וכעת אני יכול סוף סוף לנשום לרווחה ולומר לעצמי ולקוראיי: אכן הוכחנו זאת.
בביוגרפיה הנפלאה של אבא קובנר, שכתבה דינה פורת, "מעבר לגשמי", לא פורטו קורותיהם של שותפיו למעצר למאסר לחקירות ולבידוד. היריעה הרחבה של הספר לא אפשרה לדינה פורת לעצור ולהשתהות ליד כל שם שהזכירה בספרה. אבל אני לא אקדמאי וזמני בידי, ויכולתי לעצור ליד השמות ולבדוק לעומק את סיפוריהם של שלושת מלוויו. יותר מזה: קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שעל-ידי הכרת סיפוריהם האישיים לעומקם, אוכל לגלות קצת יותר על התעלומה המסקרנת שאינה מניחה לי זה שנים. היה או לא היה רעל קטלני ונוראי בידיו של קובנר בעלותו על סיפון ה'שמפוליון'? או שסיפור הרעל האימתני, שצריך היה להספיק להשמדת מיליוני גרמנים, רק משל היה?
סיפור שטרם סופר
יצאתי אם כן למסע קצר אך מרתק בעקבות שלושת מלוויו, הלא הם משה רבינוביץ' ז"ל חגי אבריאל ז"ל וידידיה צפריר יבדל"א. שלושתם נזכרים בספרה של דינה פעם אחת בלבד וללא שום פרטים נוספים. מייד עם ההתחלה הבנתי שלפניי סיפור מרתק. סיפור שטרם סופר. התחלתי עם משה רבינוביץ'. ד"ר אלדד חרובי, איש קיבוץ אלונים, מנהל ארכיון הפלמ"ח סייע לי מאד ואני מבקש כאן להודות לו. משה רבינוביץ', 1922 - 1994, אביו המאמץ של האלוף
עוזי דיין, פלמחני"ק אמיץ ורב תושיה, היה המלווה השלישי של קובנר. הוא נמלט מהמעצר הבריטי בנמל טולון, והצטרף למפקדת המוסד לעליה במרסיי. בשנת 1987 רואיין עבור ארכיון הפלמ"ח ראיון ארוך ויסודי, ופירט בו במדויק את המסע מאלכסנדריה לטולון.
למדתי מדבריו שקובנר
כן שיתף את שלושת מלוויו בתכלית שליחותו. בדקות הספורות שהיו להם עד שיצאו אל גשר הספינה ונעצרו בידי המשטרה הצבאית הבריטית, כשהיו מבוהלים ואובדי עצות מההודעה הפתאומית, כינס אותם קובנר וסיפר להם מה היא מטרת נסיעתו האמיתית. הוא גילה להם על הרעל שהוא נושא איתו, על תוכניות הנקם, ועל חרדתו שכל זה ייהרס ויהיה לשווא אם ייעצר. משה רבינוביץ' מעיר כבדרך אגב בעדותו, שלפתע כבדה עליהם מאד האמת שקובנר שיתפה בהם... הדברים עומדים בניגוד לעדותו של קובנר, שאיש מבין מלוויו לא ידע על שליחותו. לא שלושת הפלמחניק"ים ולא איש ממחלקת החיילים הפלשתינים שבחסותה הפליגו לצרפת. יותר מכך, רבינוביץ' חיווה את דעתו, בסוף הראיון שמסר, שקובנר ידע בפירוש מי הלשין עליו ומי הסגיר אותו לבריטים. והוא השתומם מדוע לא יצא למאבק ציבורי ומדוע לא נלחם קובנר בחייו על חשיפת האמת. גם זה נוגד את עדותו של אבא, כאילו נעצר במקרה שרירותי לגמרי, ולא כתוצאה מהסגרה או הלשנה.
שלושת המלווים של קובנר העידו בפרטי פרטים, תוך ציון מדויק של מקומות וזמנים ופרטים מזהים אחרים. עדותו המצועפת של קובנר, בכל פרשת מאסרו, היא תמוהה מאד. וזאת בלשון המעטה. הוא לא פירט בשום מקום היכן בדיוק ישב, על מה בדיוק נחקר, ומתי בדיוק הועבר מכלא לכלא. אני סבור שהעמימות שקובנר נקט בה הייתה מכוונת. או שחשש מגילוי פרטים על פעולת הנקם, או שחשש מנקמה של גופים ניאו-נאצים, או שחיפה על חלקי סיפור לא אמיתיים. למזלנו הותירו צפריר אבריאל ורבינוביץ' עדויות מדויקות ומרובות פרטים, שבעזרתן ניתן לשחזר את פרשת המעצר והמאסר צעד אחר צעד.
האמונה בסיפור של אבי מרלא
הסיפור השני שבדקתי היה סיפורו של ידידיה צפריר איש הפלי"ם. מסיפורו הובהר לגמרי ששלושת המלווים של קובנר היו מיועדים לפעולות של העלייה הבלתי לגלית בצרפת. הולכת אניות מעפילים, תחזוק מערכות הקשר וארגון העולים. ידידיה קיצר בסיפור המעצר, אך דבר חשוב אחד למדתי ממנו. הוא סיפר שכאשר הועברו מהכלא שליד קהיר לירושלים, ישבו קודם בכלא הקישלה ואחר כך בכלא של מגרש הרוסים. ובכך חיזק את אמונתי בסיפורו של אבי מרלא ז"ל, שהובא מפיה של
גולדה מאיר, שהיא היא שהעבירה את האסורים ממצרים לארץ ישראל, והיא היא ששחררה אותם בסופו של דבר מהכלא החדש.
פניתי אם כן ליורם תמיר, המנהל הצעיר והבקיא של מוזיאון המחתרות בירושלים, וביקשתיו שיצרף את שלושת השמות לרשימות הכלואים שבידיו. שיפתח להם כרטיסיות, כמו לשאר האסירים, ויעלה אותם לכל הפרסומים הנחוצים של מוזיאון המחתרות. יורם תמיר היסס ולא מיהר להיענות לבקשתי. הוא פנה לדינה פורת והיא אמרה לו שיש בידה הוכחות רק על ישיבתם בקישלה, אך לא בכלא החדש שבמגרש הרוסים. התעקשתי והשבתי לו שעדותם של אבי מרלא ושל ידידיה צפריר היא מספיקה, ואינני רואה מה הטעם להיסוסו. ואם פרופ' פורת טוענת שיש בידה רק הוכחה לישיבתם בקישלה, עדיין אין זה אומר שכך היה. יורם תמיר לא הסכים לדעתי ועיכב את צירופם של השלושה אל רשימות הכלואים שבמוזיאון המחתרות.
הסיפור המפתיע על האסיר השלישי
ובעוד אני מתכתש עם תמיר על השהיית הכרתו בשלושת האסורים, הגעתי לסיפורו המפתיע של האסיר השלישי, חגי אבריאל, 1922 - 1972. חגי היה אחיו הצעיר של אהוד אבריאל איש הצמרת של מפא"י. חגי לא בחר בקריירה פוליטית אלא יישובית. והפך לאחד המיישבים המסורים של הנגב הרחוק. הוא נפטר בגיל חמישים, וקיבוצו, משאבי שדה, הוציא לזכרו ספר זיכרון נשכח אך מרתק. טובה אבריאל אלמנתו שלחה לי בטובה את הספר, "חגי אבריאל, פרקי חיים", 1973. כשהגיע הספר התנפלתי עליו כמוצא שלל רב. ואכן הספר לא אכזב. מצאתי בו מכתב לא ידוע מאבא קובנר אל טובה, בעניין האזכרה לחגי במלאת שלושים למותו. אך מה שחשוב יותר: מצאתי בו עדות מפורטת ומדויקת, מאת פלמחני"ק שכינויו היה "פַלקִי", על שלושת האסירים בכלא החדש, הלא הוא מגרש הרוסים.
התחלתי לבלוש בכל המקורות שלי, מי היה אותו "פלקי" אלמוני, שסיפורו היה הוכחה ניצחת לישיבת קובנר וחבריו בכלא החדש של ירושלים. איש לא ידע מי הוא "פלקי". מעיון נוסף בעדותו גיליתי שהיה חבר קיבוץ נאות מרדכי. פניתי לידידי עזרא פימנטל, חוקר הנגב, וביקשתי את עזרתו. עזרא הוא חבר וותיק מגדוד המילואים וממלחמת יום הכיפורים. הוא עשה לו שם של מורה וחוקר ההיסטוריה של הנגב. הוא אומנם יליד קיבוץ שדה נחמיה אבל הנחתי שהוא יוכל לעזור... ואכן עזרא הפנה אותי לחברו הטוב, חגי אלכסנדר, איש נאות מרדכי, והבטיח לי שהוא ורק הוא יוכל לזהות לי בבטחה מי הוא "פלקי".
ועזרא פימנטל צדק! חגי אלכסנדר זיהה בשבילי תוך דקה מי היה "פלקי". מסתבר שהיה חבר נאות מרדכי בשם קלמן אסטנוביץ'. לא השתהיתי וחזרתי מיד ליורם תמיר וביקשתיו לבדוק האם היה אסיר פלמ"ח בכלא החדש בשם קלמן אסטנוביץ'. תוך זמן קצר קיבלתי מהמוזיאון צילום של כרטיס האסיר של קלמן, עם כל הפרטים: תאריך המאסר, סיבת המאסר וכו'. חזרתי ליורם עם פרטיו ועדותו של "פלקי"-קלמן אסטנוביץ', והפעם, סוף כל סוף, השתכנע מנהל מוזיאון המחתרות שאני צודק, ושיש להוסיף מיד את שלושת השמות לרשימות הכלואים של כלא מגרש הרוסים.
וכך, באיחור רב, החזרתי את הכבוד האבוד של אבא קובנר ושני מלוויו, והוכחתי שאכן - כדבריה של גולדה מאיר וכדבריו של ידידיה צפריר ואחרים - הם היו כלואים בשני בתי הסוהר של ירושלים המנדטורית. עדותו המצועפת-במתכוון של אבא קובנר לא הועילה, והסיפור האמיתי נחשף סוף סוף. נכון שהחידה הגדולה טרם נפתרה, אבל עשינו צעד קטן לפתרונה.
