כמו
בנימין נתניהו, גם
מוחמד מורסי מנסה את כוחו עם "משילות". אי-אפשר שלא לחייך בגיחוך למראה התמונות המגיעות ממצרים. האחים המוסלמים פרשו בפני המצרים את מלכודת הדבש של זרועותיה החמימות של הדת, את ה"אחווה" של האחים המוסלמים, את הקדימות שלהם לעניי עירם. בבחירות, זכו ברוב דחוק האחים המוסלמים. המצרים קנו את הדבש ונכנסו ללוע הפעור של ההלכה הדתית.
עכשיו מבקש מורסי לסגור את הלוע ולקבע את ההלכה הדתית כ"חוקה". אזרחי מצרים כבר בתוך הלוע, אבל ריח הפה הסגיר את המזימה והבריח אותם בחזרה לכיכר התחריר.
כמו בנימין נתניהו, גם מוחמד מורסי מבקש לעשות טוב לאזרחים. שניהם מבינים שהדרך אל כס השלטון עוברת דרך תשלום תמלוגים למי שבזכותם הגיעו לשלטון. אלה הם כללי המשחק. מורסי עלה לשלטון בזכות האחים המוסלמים, וכעת הוא מחויב לתגמל אותם באמצעות הפיכת ההלכה הדתית ל"חוקה". כדי להשלים את המלאכה הוא זקוק להכרעה מול בתי-המשפט.
נתניהו קורא לזה "משילות", מורסי מכנה זאת "סוף תקופת הדמדומים". לעומת נתניהו, מורסי הוא טירון פוליטי בנוגע לשיטות "דמוקרטיות" ליצירת דיקטטורה. מורסי מנסה לתפוס סמכויות של דיקטטור בחסות ההלכה הדתית, ומתעמת עם בית המשפט? איזה טירון. שיבוא לישראל לשבוע וילמד מהליכוד-ביתנו איך עושים את זה!
הליכוד-ביתנו היהודי-כהניסטי בשבוע שעבר התרחש כיבוי אורות על הפרק הדמוקרטי-ליברלי של הליכוד. אורות ניאון חלשים של תאורת חירום הראו לנסיכים את הדלת החוצה. בני בגין הסמן הימני,
דן מרידור הסמן השמאלי,
מיכאל איתן הסמן של שלטון החוק, מצאו עצמם נבעטים דרך יציאת החירום הישר אל הרחוב. ניצבים לצד פחי הזבל בסמטה האחורית של בית הקולנוע, הם הבינו. הליכוד שהיה, איננו עוד. המכנה המשותף לשלושתם הוא המחויבות לשלטון החוק, והמכנה המשותף לנכנסים הטריים הוא הזלזול בשלטון החוק. את בגין, מרידור ואיתן החליפו פייגלין, הנגבי ודנון.
וכך נפתח הציר לחיבור בין הליכוד לישראל ביתנו. הריצה לבחירות הללו היא בשתי רשימות נפרדות, אבל המכשול לחיבור הרשימות לתנועה אידיאולוגית אחת לאחר הבחירות, המכשול הזה כבר הוסר. הציר החדש של הליכוד (מינוס שלטון החוק), עם ישראל ביתנו (פלוס הדיקטטורה), הביא בשבוע שעבר לכיבוי מאורות כללי בצד הימני של המפה. "משילות פורטה".
כעת הוסר המחסום בין הימין המתון לימין הפשיסטי. גוש הליכוד-ביתנו, פנוי כעת לחיבור עם "הבית היהודי" של
נפתלי בנט. ארץ ישראל השלמה, "כולה שלי". האולפנים מלאו בכוכבים החדשים שהסבירו שהסכם אוסלו ואנחנו 'כבר לא'. נתניהו מיהר להכריז על הקמת 3,000 יחידות דיור חדשות במקום היחיד המאפשר רצף טריטוריאלי של המדינה הפלשתינית שתקום. נאום בר-אילן הוא עכשיו בר-מינן.
האיחוד הבא יכניס את הכהניסטים. שני הדוקטורנטים למדעי הגזע, אלדד את בן-ארי, יוכלו להתמזג בקרוב עם הגוש הימני. בינתיים נמשכות ההכנות לקראת. ההתקפות בסגנון מורסי על בית המשפט העליון יתחזקו בסיבוב הבא.
אשר גרוניס עוד ירים דגל לבן בפני
אופיר אקוניס. פייגלין איחד את הימין סביב ההעדפה של בית-המקדש על פני בית המשפט. הבושה האידיאולוגית הפכה לאידיאולוגיה חסרת בושה.
איך נפלו שמאלנים למראה המרוץ אל המרכז, עולה רק רגש חזק של סלידה מנבחרי ציבור שבחרו בשלטון כמטרה. מי שהתבלבל בין המטרה והאמצעי אינו מסוגל להוביל את עצמו. קל וחומר, אינו ראוי להוביל איש. על אחת כמה וכמה, אינו ראוי להוביל מדינה שלמה.
איך נפלו שמאלנים? כי שמו לעצמם רגל וקיפלו את הדגל. האלטרנטיבה האידיאולוגית לפשיזם, לדיקטטורה, לתחפושת המודרנית שהמציאו יח"צנים העונה לשם "משילות", ומעניקה סמכויות נשיאותיות ללא האיזונים הנדרשים ממשטר נשיאותי, האלטרנטיבה הזו התקפלה, נעלמה בכביסה כאחרונת הגרביים המשומשות.
בעוד הפייגליניזם העלה על נס את האידיאולוגיה הימנית פשיסטית בקורטוב משיחיות של בית-המקדש, והפרופגנדה של הימין גרמה לשמאל להתכווץ מפוחד, הלך השמאל שבי אחר עולם המושגים הימני-פשיסטי, והתמרכז באורו החמים של הקונצנזוס, כמבקש נדבה אלקטורלית שאין לו מה להציע מלבד בושה אידיאולוגית.
ההבדל בין הימין לשמאל הוא בעובדה שפייגלין מציג בושה כ"אידיאולוגיה", והשמאל מציב אידיאולוגיה כ"בושה". האידיאולוגיה של פייגלין היא בושה לאנושות. אבל - היא אידיאולוגיה, על כך אין ויכוח.
ומולו, השמאל, פוחד מהמבחן האידיאולוגי, מתבייש לומר בגאון: כן, שמאל, כן -
כבוד האדם באשר הוא אדם, כן - חירויות האזרח, כן - שלום ושוויון, כן - מוסר אנושי ואוניברסלי גובר על מוסר לאומי, כן - שמאל, לא מרכז, לא בערך, לא על-יד, לא כאילו כזה, פשוט - שמאל!
מי שמתבייש בעצמו, מי שחי בארון לצד השלדים של שרידי האידיאולוגיה שלו, מי שמשאיר את הזירה לתוקפנות ומסתגר מפחד העימות, מי שהופך אידיאולוגיה לבושה ומשלים עם בושה במסווה אידיאולוגי, סופו שהארון הזה יהיה מקום קבורתו.
פחות משבוע להגשת הרשימות. מחנה בית-המקדש מאוחד וערוך אלי-קרב. מחנה בית המשפט עסוק בלהציע איש לרעהו ואישה לאחותה את המקום השני. פייגלין, למרות הבושה האידיאולוגית שהוא מייצג, נראה כמו אידיאל בהשוואה לשלושת ראשי מחנה "אידיאולוגיית הבושה". ביום שלאחר הבחירות, יהיו תלויות בכיכר העיר שלוש גוויות פוליטיות והציבור יקרא שלוש פעמים: "אגו, אגו, אגו".
