חובתה הבסיסית של
ממשלה להגן על אזרחיה, אינה רק חובה מוצהרת. היא חובה מעשית וחיונית במציאות הישראלית, וקודמת לכל החובות האחרות שלה, בין אם הן מעוגנות בהסכמים ובין אם לאו. בהווצר ניגוד בין החובה הבסיסית לבין הסכמים כאלה ואחרים, גוברת החובה הבסיסית. מתוך משוואה זו מתחייבת פעילות ממשלתית נמרצת לשינוי דיסקט בעולם בכלל ואצל אויבי ישראל בפרט, לגבי החומרה בה תראה ישראל כל מהלך שבמרכזו יעמוד טיווח צבאי - של כוח מדינתי או תת-מדינתי - שיטתי ורחב היקף, על אוכלוסיה אזרחית בישראל. מחומרה זו חייבת להגזר גם חומרת התגובה הישראלית. מימוש רחב של גישה זו, מכתיב עמדות מדיניות בין היתר כאלה המתיחסות לגבולות הביטחון של מדינת ישראל.
מחמת כישלונם של אויבי ישראל לגבור עליה בשדה הקרב הקונוונציונאלי, פנו לדרך הטרור ומשנכשל הטרור 'במגע ישיר' - ירי נקל, דקירות סכין, ידוי אבנים ובקת"בים, דריסה, ואפילו טרור מתאבדים - וישראל הרחיקה לפחות את עיקר האיום אל מעבר לגבולות שליטתה הטריטוריאלית, חיפשו ומצאו את האיום החלופי באמצעות טרור תלול-מסלול באמצעות טילים, רקטות, פצמ"רים ועוד.
אמל"ח תלול מסלל מצטיין במינעד טווחים רחב מאוד, ממספר מאות מטרים ועד אלפי קילומטרים. את היכולת מנגד ביססו אויבי ישראל על שלושה נדבכים:
- "סיגול" דעת הקהל לאסטרטגיה החדשה;
- לגיטמציה משפטית, ואידיאולוגית בתמיכת תקשורת עויינת ומגוייסת, ובכלל זה האינטרנט והרשתות החברתיות שברשת;
- גיוס אירגונים בינלאומיים והשתלטות על מוקדי-כוח והשפעה במדינות ובארגונים בינלאומיים, למינוף שני הסעיפים הראשונים לכדי Common practice ביחב"ל העכשווי. האסימטריה הבסיסית שבין ישראל לבין העולם הערבי העומד מאחורי מהלכים אלה, אסימטריה בכסף, אנשים, טריטוריה, נפט והשפעה פוליטית, איפשרה להם התקדמות נכרת ביישום שלוש המטרות הללו במקביל.
אירגוני טרור תת-מדינתיים הפכו שווי ערך למדינות
שגיאותיהם האסטרטגיות והלוגיות של ישראל ויהדות העולם, העצימו וזרזו מהלכים אלה עוד יותר. את המהלכים הרכים, ליוו הערבים במהלכים "קשים" - עימותים בפועל ברמות שונות, בעוצמות שונות ולתקופות זמן שונות, שמטרתם בחינת הדוקטרינות והאמצעים הנ"ל כיולם והעמקתם תוך כדי התשה מתמשכת של ישראל ותומכיה.
האפקט המצרפי של סדרת המהלכים המתוארת לעיל במקרה הישראלי, היה קיבוע בתודעת העולם של מערכת התיחסויות חדשה, שכולה פועלת לטובת הגורמים העוינים לישראל: אירגוני טרור תת-מדינתיים הפכו שווי ערך וזכויות למדינות. טרור שכל מהותו היא פשעי-מלחמה נגד אזרחים לא חמושים, הפך ללחימה לגיטית לשיחרור לאומי תוך שימוש באזרחים מקומיים כמגן חי נגד תגמול צבאי למבצעי הטרור ויוזמיו. סרבנות פוליטית הפכה שוות ערך להדברות בלתי אלימה. הסכמים דו-צדדיים בין מדינות לארגונים תת-מדינתיים, הפכו למחוייבות חד-צדדית של המדינה כלפי האירגון.
ותמיכה של מדינות החתומות על הסכמים ואמנות בינלאומיים השוללים תקיפת אזרחים, באירגוני טרור הפעילים משטחן, הפכה לנורמה יחב"לית מקובלת. אצל אירגוני טרור, הפך ריבוי תת-ארגונים בעלי רמה מוצהרת מגוונת של פונדמנטליזם וקיצוניות עויינת, לשיטה לגיטימית ליצירת אנדרלמוסיה, כשחוק וסדר, הסכמים והבנות הם בגדר המלצות, שלעולם אינך יודע מי מקבל אותם ומי דוחה אותם ולכמה זמן. מהלכים דיפלומטיים ומהלכים אלימים שלובים ומעורבבים זה בזה עד לבלי הכר וכל גורם המתימר יום אחד להיות השליט המקומי, מתנער מאחריותו ביום האחר, כאשר עליו לנמק כשל חמור ביישום מחויבויותיו. ישראל ניסתה לנתב את דרכה במערכת בלתי אפשרית זו במשך שנים, וכיום ניתן לקבוע שכשלה בכך. לפיכך, אם לא "תשבור את הכלים" ילך כשל זה ויגבר עד כדי סיכון הביטחון הלאומי.
מגננה אינה מסוגלת לספק הרתעה
מבצע "עמוד ענן" נכשל בכך שהמשיך את המגמה המתוארת לעיל, מגמה שקיבלה תפנית מסוכנת ראשונה במלחמת לבנון השניה (2006) ונמשכה בצורות שונות עד למבצע האחרון ועד בכלל. למעשה, השינוי הממשי היחיד אותו ראינו במבצע האחרון הוא בתחום שיפור ההתגוננות והטיפול בעורף. אולם, בה בעת חסר בו בצורה חריפה מהלך ממשי לשינוי בדיסקט ההתיחסות העקרוני לסוגיית תקיפת העורף האזרחי כאסטרטגיית לחימה טרוריסטית, שאין לקבלה ואין להשלים עימה בשום פנים ואופן. רק הרתעה אפקטיבית מתקיפת העורף עשויה לספק לו את ההגנה אותה חייבת הממשלה לאזרחיה, ושום מגננה כשלעצמה אינה מסוגלת לספק הרתעה מסוג זה.
המבצע לא נכשל בשל תפקודו של הצבא, אלא בשל 'רפיסות' המטרות שהוגדרו לו ע"י הדרג המדיני. במילים אחרות: הכשל רשום על שמה של ממשלת נתניהו, ולהערכתי מקורו בעיקר בגישתו ותפיסותיו של שר הביטחון הפורש, ובהשלמת רוה"מ נתניהו ושר החוץ ליברמן עם "הכוונתו" האסטרטגית-פוליטית, ואין להתיר לשלושתם להתחמק מאחריות.
יתרון מוגבל לישראל ב'עמוד ענן'
בניסיון להבין את האירוע כולו, יש גם לקחת בחשבון שלפני ממשלת ישראל עמדה ללא ספק בעיית הגרעין האירני. בהתמודדות מול איום זה, האפשרות להגיע להבנה, תאום וסינכרון פעולות טוב עם ארה"ב היא יעד מיידי וחשוב ביותר. בקונטקסט של צורך כזה ובהנחה שהמבצע נועד לשרת גם מטרה זו, יש לראות את השתשלות מהלכיו כמוצדקת, חרף ההישגים המוגבלים שהשיג כשלעצמו, בטרם נעריך את השלכותיו על הפניה הפלשתינית הצפויה לאו"ם, ב-29 בנובמבר.
יתרון מסוים לישראל מהמבצע הוא הקטנת יכולות השיגורים תלולי מסלול וארוכי-הטווח של חמאס, הג'יהאד ושותפיהם, במקרה של עימות חוזר במסגרת פעולה נגד אירן. בגלל הארסנל הגדול של טילים קצרי טוח שצברו אירגונים אלה, שבו לא הצליח המבצע, לפגוע פגיעה אנושה, בכל מקרה מדובר ביתרון מוגבל. מכאן נובע המבחן החשוב ביותר לגבי התועלת בתחום זה - מניעת חידוש ההצטיידות של הכוחות הלוחמים מעזה בטילי 75M ופאג'ר 5. כבר בימים הראשונים לאחר המבצע נחשפו סימנים מובהקים לכך שאירן פתחה במהלכים לחידוש האספקה של טילים אלה דרך הערוץ הסודני. לפיכך, שאלה בינתיים היא עדיין שאלה פתוחה.
ברור לגמרי שישראל נצלה את המבצע לבחינת התנהלותם של מצרים ומורסי, תגובות אמוציונליות ורציונליות כבסיס להערכת תגובה מצרית במקרה של התלקחות אזורית. מתן תפקיד חשוב למורסי בהשגת הפסקת האש וחיזוק מעמדו המדיני האזורי, ומתן גישה משופרת לאובמה למשחק המזרח תיכוני המתעתע, גם הם תוצאות חיובות של המבצע. אולם יש לזכור שמה שהיה אינו בהכרח גם מה שיהיה ואפשר בהחלט שהתנהלותו של מורסי במקרה של התלקחות חדשה, תהיה שונה מהתנהלותו הפעם, במיוחד אם המצב הפנימי הלא יציב במצרים ידחוף אותו לכך.
הפגיעה התדמיתית באבו-מאזן
פן נוסף שצריך להעריך בהקשר למאזן הכולל של המבצע, לפחות על-פי הדברים הגלויים לעין, הוא השפעתו העקיפה אך חשובה על אבו מאזן. בקונטקסט זה ניכר במיוחד הראש המניפולטיבי של ברק. על-רקע דעותיו המדיניות והחלטתו לפרוש, שהייתה ידועה לו אבל לא לציבור ולחבריו בממשלה, ביקש להשאיר ליורשיו בממשלה דילמה מדינית חיה ותוססת באיו"ש. הפגיעה התדמיתית שספג אבו מאזן בעקבות תנאי הסיום של מבצע "עמוד ענן", כאשר חמאס מניף דגלי ניצחון והוא נותר בשולי האירועים ונדחק למעמד של לא רלוונטי, עוררה מחדש את סידרת "מסעות-הצלב" הפלשתינים, המערביים והשמאלניים להצלתו.
בין אם תוזמר הדבר מראש באופן מלא או חלקי, ובין אם היה כאן ניתוח אירועים מוקדם שהעריך נכון את ההתפתחות הצפויה בעקבות מהלכי סיום המבצע, בראיה של ברק זהו מהלך מבריק ובראיה של ממשלת ליכוד זהו כישלון מדיני מיותר ובהחלט לא פשוט. כך קיבלה הליכתו של אבו-מאזן לאו"ם חיזוק והבנה רחבה, ישראל הוזהרה שלא להפילו ולא לפגוע שוב בתדמיתו "הרעועה", חזרו ועלו על פני השטח דיבורי הסרק על מו"מ מדיני, וגברו איומי בכירי הרשות לשים את המפתחות וללכת. על-רקע האיום האירני, זו חזית פוטנציאלית מיותרת לעת הזו, וישראל מוצאת עצמה נאלצת לבלוע עוד "צפרדע" בשרשת הצפרדעים שמאכילים אותה לאחרונה ידידים ואויבים כאחד. לכלל הצפרדעים האלה אפקט מצטבר לא טוב, בלשון המעטה.
צעד נוסף בדחיקת ישראל
לאחר המהלך באו"ם, יחזור המעגל לתחילת הסיבוב, כאשר חמאס הרוויח את שלו, אבו מאזן - את שלו וישראל יצאה קרחת משניהם. עתה יתחדש המאבק על שליטה ברחוב הפלשתיני בין חמאס לפת"ח, ומאבק זה יחזור וילבש פנים שונות על ציר הזמן. אף אחד מהארגונים לא הוכיח באופן מוחץ שגישתו למאבק נגד ישראל עדיפה על פני גישת יריבו, ושניהם יחד התקדמו במטרת היסוד - לדחוק את ישראל ולגמד אותה עוד צעד אחד בתורת השלבים. גם בעתיד תימשך תנועת מלקחיים זו, ומשום שהיא צולחת, היא גם עשויה להתגבר. השיטה כאן דומה לגישתו של רבין: "...להלחם בטרור כאילו אין מו"מ, ולנהל מו"ל כאילו אין טרור...".
המימוש הפלשתיני גורס: להלחם בישראל כאילו אין מאבק פנימי, ולנהל את המאבק הפנימי, כאילו אין מאבק בישראל. גישתו של רבין הביאה לישראל את הקטסטרופה של אוסלו ואת הנזקים והאבידות של 1995-6 ושל האינתיפאדה השניה. אצל הפלשתינים, המהלך את המטרה העיקרית בשני ראשי-חץ: ביסוס האחיזה בעזה והפיכתה דה- פקטו, באמצעות מהלכים צבאיים מוגבלים, למיני-מדינה במסלול אחד, וקידום הפיכתו של אזור יו"ש למדינה, בסדרה מתגלגלת של מהלכים מדיניים. דהיינו: טרור צבאי ולצידו טרור מדיני משלים. האם זו חוכמה ערבית או טיפשות ישראלית שמאפשרת תהליכים אלה? - ימים יגידו.
התובנה העקרית הנובעת מהמבצע היא שבכל תרחיש עימות - מקומי או אזורי - הגנה אפקטיבית על העורף האזרחי היא דבר נכון וטוב, אבל
הגנה פסיבית או אקטיבית איננה פתרון יסודי, איננה תורמת משמעותית להרתעה, אינה מונעת מהלכי יסוד שליליים לישראל ואינה מקדמת מו"מ רציני לפשרה אמיתית; כך בלחימה הצבאית וכך גם במאבק המדיני. בשני מגזרי המאבק דרושה הרתעה אפקטיבית, ובשניהם דומים חוקי המשחק אף כי שונים כליו.
ישראל הפכה ל"נמר של נייר"
במציאות שהסכם שלום אמיתי אינו ריאלי, המצב החלופי הוא, כאמור, הפסקת-אש הנשענת על הרתעה אפקטיבית וארוכת-טווח. כבר אמרנו שבהקשר לטרור הרקטי, ההרתעה חייבת לחתור להוצאת האוכלוסיה האזרחית ממעגל הלחימה כעניין של עיקרון שאין עליו פשרות. כל דבר אחר יהיה בגדר הפקרת העורף! יותר מדי פעמים נמנעה ישראל ממיצוי כוחה נגד תוקפי אזרחיה, והפכה בכך ל"נמר של נייר". יותר מדי פעמים הפקירה ישראל את אזרחיה לטובת יחסי החוץ שלה, ויותר מדי פעמים נותרה פסיבית מול ניסיונות מבית ומבחוץ לעקר את זכות ההגנה העצמית שלה באמצעים מדיניים, משפטיים, תדמיתיים ואחרים; מגמה זו יש להפסיק. לכך דרוש מאמץ לאומי מתמשך, אינטנסיבי והחלטי, המבוסס על חזרה לתפיסה שתפקידה העקרי והמכריע של המדינה הוא הגנה על אזרחיה ללא כל פשרות.
בהקשר לטרור המדיני, סימטריה של התיחסות הדדית היא תנאי הכרחי: שמירת הסכם חייבת להיות הדדית, וכך גם הפרתו. ביחסי החוץ חייבת ישראל לעמוד על מו"מ ישיר עם כל בעל עיניין ובכל נושא, ועל מיעוט תיווכים, ערבויות ומעורבויות זרות ו/או בינלאומיות. מכאן שבמקרה של הפרת ההבנות מול חמאס, על ישראל להקפיד להגיב תגובה קשה ובלתי מתפשרת של טרור נגד טרור, ובמקרה של הליכת אבו מאזן לאו"ם, מתחייבת תגובה בעלת ציביון מדיני חריף וחד-משמעי, בעיתוי הראוי מבחינתה של ישראל. מכל הדברת ששמענו בתקופה האחרונה ביחס לערכם ומשמעותם האופרטיבית של מהלכי אבו-מאזן בהליכתו לאו"ם, נכרים במיוחד שניים אלה:
- החשש מפני העסקת ישראל בבית הדין הבינלאומי, וגרימת נזקים אישיים ומדיניים באמצעות מהלך כזה.
- הכתבה חד-צדדית משתמעת לגבי נקודת המוצא לדיון על החלוקה החדשה של ארץ ישראל המערבית בין מדינת ישראל לישות פלשתינית שתתהווה בחלקים שאינם ישראל. המושג קווי 67' המתאר חלוקה זו, נגזר מקווי שביתת הנשק של 1949, שהיו קוי הגבול דה-פקטו בין ישראל לירדן ומצרים ערב מלחמת ששת הימים. קוים אלה הוגדרו לא פעם כבלתי סבירים כגבול ביטחון לישראל וכבילתי מתקבלים מבחינה היסטורית ולאומית. לכן, צעדי נגד מדיניים ישראלים בעיתוי המתאים לה, חייבים לנטרל שתי כוונות אלה באופן מוחלט ובלתי הפיך. דרכים אפשריות לכך הן: בנושא הראשון - השעיית חברותה של ישראל על הצטרפותה לבית הדין הבינלאומי, אם יקבל כחברה את הרשות הפלשתינית. ובנושא השני - אימוץ דוח אדמונד לוי, וסיפוח גושי ההתישבות ורצועת בקעת הירדן לישראל, כחלק מתפיסת גבולות בני הגנה.
סיכום
כל מהלך ישראלי - צבאי או מדיני - המכוון למצב ולייצב את כושר ההרתעה שלה, חייב במזרח התיכון, בכדי שיהיה אפקטיבי, להזכיר במהותו ולאו-דווקא בפרטי הביצוע שלו, את מלחמת ששת הימים, מבצע סיני ואת ארבעת החודשים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה וגירוש ערפאת מביירות - לא פחות מאלה.
היה ותדרש פעולה צבאית במאבק נגד הגרעין האירני, אזי אם נגיע לתאום מהלכים אפקטיבי עם ארה"ב בין היתר בזכות מבצע זה, הייתה לו הצדקה, חרף מיעוט הישגיו ברמה הדו-צדדית ישראלית-ערבית. אם לא יושג תאום כזה, יהיה המבצע, על-רקע חולשותי וכשליו,
יותר ענן אבק מאשר "עמוד ענן". 
