במשך שבועות רבים ספגו תושבי ישראל, במיוחד בדרום הארץ, הפגזות רבות של טילים ורקטות מצד חמאס, הגי'האד האיסלאמי ושותפיהם בעזה. דעת הקהל הבינלאומית והערבית התעלמו מכך. אך כאשר ישראל הגיבה על הירי מעזה במבצע "עמוד ענן ", חזר הריטואל המוכר. מנהיגי אירופה מיהרו להשיא עצות בדבר היקף המבצע, ואילו מנהיגי ערב הזדעקו לגנות את ישראל על הפצצות של מחבואי הנשק בעזה. מהר מאד התנהלו מגעים מדיניים, בניצוחה של מצרים, במטרה להביא סיום הלחימה, דהיינו הסכם "תהדייה" (רגיעה) חדש.
כצפוי, חמאס רואה בהסכם שהושג בסיועה של ארה"ב ושל מזכ"ל האו"ם - ניצחון. המוני העזתים יצאו לרחובות בחגיגות ניצחון וראש הלשכה המדינית של חמאס,
חאלד משעל, כבר הכריז על נצחון ארגונו על הציונים. חמאס אומנם קיבל את ההסכם, אך הוא יפר אותו כאשר תיעלם המצוקה שבה נתון עתה. הוא יפעל כפי שנהג הנביא מוחמד, בזמנו, עם בני מכה שעימם חתם על הסכם "חודייבייה" למשך עשר שנים, אך כעבור שנתיים הפר אותו, לאחר שצבר עוצמה צבאית להמשך מלחמותיו. חלומו של חמאס היה לגרור את צה"ל למלחמה בעזה ולגרום לו לנפגעים רבים, כפי שבמאה ה-7 בלמו המוסלמים את תקיפת " הכופרים" על העיר מדינה (מלחמת "החנדק"), ובסופו של דבר השיגו את הניצחון.
הבעיה הצודקת היחידה בעולם
הפלשתינים מתייחסים לבעייתם כ"בעיה הצודקת" היחידה בעולם. לגרסתם אסור לדון בסבלם של עמים אחרים, כדי שתשומת הלב הבינלאומית לא תוסט מבעייתם. הם מעולם לא התייחסו להרג הרב שביצעו חאפז אלאסד באלחמה בסוריה,
סדאם חוסיין נגד הכורדים בחלבג'ה שבעירק, עומר אלבשיר בדרפור שבסודן, ובשנתיים האחרונות - בשאר אלאסד בבני עמו בסוריה. הם הריעו למנהיגים אכזריים (כפי שבזמנו הריעו להיטלר), המצדדים בשאיפותיהם הלאומיות המתמצות בחיסולה של הישות היהודית.
נטייתנו הטבעית שוחרת החיים והשלום מתנגשת עם תיאולוגית הלחימה של הג'האד המוסלמי, המשותפת לאל-קאעידה, לחיזבאללה ולחמאס. נוכח חולשתם של הארגונים הללו, יעדם הוא מצומצם: הצקה מתמדת לישראל ומניעת חיי-שלווה ממנה. מטרתם אינה להגיע להכרעה מלחמתית, שכן מאבקם אינו על טריטוריה, אלא על שפיכת דמם של היהודים. ראיית המוות היא פסגת חייו של איש חמאס, ומנהיגיו מדרבנים אותו להילחם עד מוות. הוא לומד להילחם למען האיסלאם ולהקמת הח'ליפות האיסלאמית, שמעצם הגדרתה אין לה גבולות. דוקטרינת מלחמה זו היא ארוכת טווח. לכן דרושה לנו מנה גדולה של סבלנות, ובינתיים להסביר לידידינו בעולם את המציאות הקשה שבה אנו מצויים.
ההכרזות על עוצמתו של צה"ל ודברי הפרשנות על הישגיו במערכה אינם מרתיעים את חמאס, משום שמלחמתו אינה בו, אלא בבטן הרכה של המדינה - האזרחים בביתם והתלמידים בבית ספרם. מלחמה זו, מבחינת ארגוני הטרור, היא פשוטה וזולה.
הכישלון להגיע להסדר עם הפלשתינים נובע מפערי הבנה בסיסיים של המנטליות הפלשתינית - של פת"ח כמו של חמאס. שני הגופים מסרבים לקבל ישות יהודית במזרח התיכון. חמאס מתנגד לנוכחות מדינת ישראל, ואילו פת"ח אומנם הכיר בישראל בהסכמי אוסלו, אך אינו מכיר בה כמדינה יהודית. לכן חייבים להכיר את המנטאליות הפלשתינית, המתבססת על רגש פונדמנטליסטי וקנאות דתית. מדובר בחברה מתוסכלת מכשלונות פוליטיים וחברתיים, המחנכת את בניה להטיל את אשמת כשליה על הקולוניאליזם והציונות, ומאז 1967 - על "הכיבוש" הישראלי. לכן, אין לצפות בעתיד הנראה לעין לשינוי חיובי אצל הפלשתינים, במיוחד לא אצל חמאס.
בשלב זה, חשוב לא ליצור תרחיש שבו חמאס יוצא מן המערכה הנוכחית עם "תמונת ניצחון". אחרת, נהיה צפויים בעתיד הקרוב למערכה קשה פי-כמה. עלינו לשאוף למיטוט ראשי חמאס. לאורך ההיסטוריה, ארגוני טרור הפסיקו להתקיים ולהפיץ את אמנותם הרצחנית רק כשחיסלו את מנהיגיהם. כך גם יש לנהוג בחמאס ובמנהיגיו.
