ממצאי הלמ"ס, לפיהם מספר ההרשעות בעבירות תנועה של גברים (כ-80%) בשנת 2010 היה פי ארבעה מִשל נשים (כ-20%), אינם מפתיעים. לא סוד הוא שהכביש הוא זירה מרכזית להפגנת המאצ'ואיזם של הגבר הישראלי, ומכאן שעבירת התנועה הנפוצה ביותר בקרב גברים היא נהיגה מופרזת, בעוד נשים לרוב זהירות יותר על הכביש. ואכן, היחס בהרשעות בין המינים בתחום זה הוא הפוך: בעוד ארבעה (!) מכל חמישה גברים מורשעים בדרכים, רק אחת מכל חמש נשים מורשעת בעבירות אלה.
אולם מעֵבר לכך דומה שהשיעור הגבוה של הרשעות התנועה בקרב הגברים הוא מדאיג ביותר, וחייב להדליק נורה אדומה (תרתי משמע) בקרב כל הגורמים הנוגעים בדבר. הדרך לצמצומן חייבת לעבור דרך החמרת האכיפה והענישה, משום שהפער בשיעור ההרשעות בין גברים לנשים מצביע על הגורם האנושי כעל גורם מספר אחת בתאונות הדרכים. וזאת עם כל הכבוד לטיפול בתשתיות, שאין להזניח, ולגורם החינוכי. לתשומת לב שר התחבורה, ישראל כץ. וּבא לחיינו בציוֹן גואל.
סיגריה כשרה
אחרי החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים - ואפילו בתחנות אוטובוס - בית המשפט העליון הלך צעד נוסף, כאשר קבע שאין לעשן על במת התיאטרון במסגרת תפקיד בהצגה.
אין ספק שמדובר בחוק צודק, מאחר שהוּכח שעישון פסיבי מזיק לבריאות לא פחות מעישון אקטיבי. עם כל הכבוד להצגה, היא אינה מצדיקה נזק בריאותי של שחקנים וצופים באולם, השואפים לריאותיהם את עשן הסיגריה של השחקן המעשן, מה עוד שקיימים תחליפים מתאימים.
הטענה הנשמעת מפי שחקנים מעשנים (איך לא), שהחוויה בעישון סיגריה חלופית אינה אותנטית אינה נכונה. האם הקטשופ בתיאטרון אינו משמש תחליף לדם של פצועים והרוגים, או פיאה לשער זקן? ואם אלה משמשים אמצעים אותנטיים לגיטימיים לשחקנים, מדוע סיגריות נטולות ניקוטין אינן כשרות למהדרין? הבמה גם אינה עונה להגדרה של אזור עישון מותר, משום שיש כאמור באולם הסגור ציבור רחב שנחשף לעישון בעל כורחו. אף אין מדובר בהפרעה אסתטית, דוגמת מי שלא אוהב ריח של סוסים, אלא בנזק בריאותי ממשי. אז די לתירוצים, העיקר הבריאות!
קורסונסקי לא לבד
האם סטטיסטיקה לחוד ועוּבדות לחוד? לפחות כך נראה לגבי הנתונים המצביעים על ירידה בשיעור רצח נשים, בניגוד לממצאים בשטח. למרבה הצער, רצח נשים הפך לחלק בלתי נפרד כמעט מהכרוניקה הפלילית היומית.
לאחרונה נרצחה אישה צעירה בידי בעלה המאבטח, שהשתמש באקדח שברשותו, לצורכי אבטחה, ככלי רצח, וחשוד ברצח כפול. הבעל, גבי קורסונסקי, לא לבד. מאבטחים רוצחים עלו לא פעם לכותרות, במיוחד בשנים האחרונות. השאלה היא, היכן משרד הפנים וחברות השמירה? מדוע הם אינם מחמירים קריטריונים בכל הנוגע לרישוי נשק ולקבלת מועמדים לעבודה? מדוע הם אינם בודקים את כשירותם הנפשית, החשובה לא פחות מהכשירוּת הפיזית, לשאת נשק? ריבוי מקרי הרצח בידי מאבטחים חייב להדליק נורה אדומה זו. די לרצח נשים ולרצח בכלל, ולקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק! ובא לציון גואל.
מדיטציה יהודית
לא סוד הוא שתוצאות מחקר או סקר מוּטות לא אחת על-פי האידיאולוגיה של החוקר או מי שמציג אותן. לכן לא פלא שהמחקר על העדר תועלת בתפילה לריפוי מחלות מוצג על-ידי לא אחר מאשר ביולוג אתאיסט, כפי שמציינת שפרה קורנפלד. לעומת המחקר הזה אפשר להצביע על מחקרים רבים אחרים, המלמדים עד כמה תפילה ואמונה מסייעות בריפוי מחלות קשות.
קורנפלד מעידה על עצמה שהיא אינה מתפללת. איך אומרים? כל ההפסד הוא שלה. הקב"ה ממש לא זקוק לתפילות שלנו, אך הוא מספיק גדול, בניגוד לדבריה, כדי להכיל את כולן. התפילה, אשר בדומה למצוות האחרות, נועדה לתועלת האדם, היא צינור לחיבורו עם בוראו, עם נשמתו ופנימיותו של האדם כדי להעצים את אישיותו ולהקנות משמעות עמוקה לחייו. כן, ותתפלאו לשמוע, התפילות גם נענות במקרים רבים. תפילה, כמו שבת, אם נתבונן ונתחבר אליהן, אין מדיטציה נפלאה מחוויה זו.
שיעור בפוליטיקה
"או ציפי או ביבי" - זוהי סיסמת הבחירות של
ציפי לבני. השאלה היא, האם לבני עדיין לא הפיקה לקחים ממערכת הבחירות הקודמת, שקמפיינים אישיים שליליים, המכוּונים נגד אישים, במקום נגד מטרות ויעדים, יכולים אולי להביא מנדטים רבים למפלגה, אך סופה התרסקות מוחצת. עיין ערך מפלגות קדימה ו'שינוי'.
יתר על כן, לבני מותחת ביקורת קשה נגד ביבי על הֶעדר כל הֶסדר מדיני בקדנציה שלו. מעניין מי מדברת. מדוע זה לא קרה כשהייתה ראש ממשלה? ובכלל מה היא עשתה ארבע שנים במידבר האופוזיציה נטולת ההישגים? ועוד רוממוֹת השליחות הציבורית בפיה?
אלא שדומה שלבני, בגירסת שתי מפלגותיה, קדימה ז"ל והתנועה, יכולה לשמש דוגמה מייצגת לכל חוליי הפוליטיקה. 'המפלגה זה אני', חֲבִירה למושחתים, המטרה - השלטון - מקדשת את כל האמצעים הכספיים (תשעה מיליון שנטלה מכספי ציבור) והמוסריים בדמות אחיזת עיני הציבור בשקרים אידיאולוגיים, בעוד שמדובר באינטרסים אישיים מובהקים.
דרוּש מרכז גמילה לח"כים מהכסא כבר אמרנו?
זגזגן בלתי נלאה
ומיהו הזגזגן הבלתי נלאה של מערכת הבחירות הנוכחית? לא ניחשתם? לא, זה לא ביבי, וגם לא
שאול מופז. התואר המפוקפק הפעם שייך לאלוף
אלעזר שטרן, שעשה את המסלול המשולש ממפלגת עתיד, דרך עם שלם, אל התנועה בראשות ציפי לבני, והרוויח אפוא את התואר ביושר. זוכרים?
