כתב אישום חמור הוגש היום (א', 28.8.05) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כנגד בנו של ראש הממשלה והאיש שהקים את מערך עמותות הקש שהביא לזכייתו בבחירות לראשות הליכוד בשנת 1999, ח"כ עמרי שרון. שרון מואשם בשורה של עבירות על חוק המפלגות וכן עבירות על חוק העונשין: רישום כוזב במסמכי תאגיד, הפרת אמונים בתאגיד ושבועת שקר.
כתב האישום מוגש לאחר שחלפו 30 הימים בהם, בהתאם לתיקון לחוק חסינות חברי הכנסת, יש בידי חבר כנסת לבקש שתוקנה לו חסינות. קודם להודעתו של היועץ ליו"ר הכנסת על כוונתו להגיש את כתב האישום נוהל משא-ומתן בין עורכי דינו של שרון לבין היועץ המשפטי לממשלה בניסיון להגיע להסדר טיעון לפיו יודה שרון באישומים ובתמורה תתחשב בו הפרקליטות ותדרוש עונש מופחת.
אולם ההסדר התפוצץ מאחר והיועץ התעקש כי במרכיבי העונש שיגזרו על שרון יהיה גם מאסר בפועל ואילו עמרי שרון היה מוכן להודות בעבירות המיוחסות לו אך ורק אם הדבר ייגמר לכל היותר בעונש של עבירות שירות. סלע מחלוקת נוסף שהתגלה היה דרישתו של מזוז לכלול בכתב האישום עבירות שעניינן רישום כוזב במסמכי תאגיד, בעוד עורכי דינו של עמרי שרון טענו כי היועמ"ש מחמיר עם עמרי שרון מעל ומעבר למה שנקבע בחוק המפלגות, שהוא החוק הרלוונטי לענישת גורם שחרג מן האיסורים הקבועים בחוק מימון מפלגות.
עם זאת על-פי ההבנות בין הצדדים, הגשת כתב האישום לא תפריע להמשך ניהול המו"מ להשגת עסקת טיעון.
כתב האישום בכללותו מתייחס לשלושה נאשמים: עמרי שרון (נאשם 1), גבריאל מנור (נאשם 2), וחברת אננקס מחקרים בע"מ (נאשמת 3). נגד עמרי הוגשו שלושה אישומים, שניים נגד מנור, ואישום אחד נגד אננקס מחקרים.
כזכור, במשך תקופה ארוכה התלבטו בפרקליטות ובלשכת היועמ"ש, בשאלה האם יש להגיש כתב אישום גם נגד המעורבים האחרים ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון, ויועצו המיוחד, עו"ד דב ויסגלס, שנטל חלק פעיל באותה מערכת בחירות ובאותה מערכת כספית אסורה, אולם לבסוף הוחלט בפרקליטות לנוכח הראיות להסתפק בעמרי שרון.
כתב האישום כולל "גלריה" ארוכה מאוד (67) של עדים. המעניין הוא, כי היועמ"ש מתבסס באישומיו נגד עמרי שרון על גורמים הידועים כנאמניה של משפחת שרון. בין היתר מדובר באישים הבאים: אביגדור יצחקי, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה; אייל ארד, יועץ התקשורת של שרון; אורי שני, מי ששימש מנכ"ל הליכוד; עו"ד דב ויסגלס, יועצו המדיני של שרון; וראובן אדלר, המשמש יועצו וחברו הקרוב של אריאל שרון. אחד העדים המעניינים הוא השופט (בדימ.) אורי שטרוזמן, ששימש כיושב-ראש ועדת הבחירות בליכוד, וקיבל לידיו את הדיווחים הכוזבים של עמרי שרון.
תמצית האישומים, כפי שנכתבו בכתב האישום:
על-פי כתב האישום, בין יולי 1999 לפברואר 2000 קיבל עמרי שרון כספים מתאגידים בארץ ובחו"ל, בסכומים העולים על שישה מיליון ש"ח עבור מערכת הבחירות של קמפיין שרון בפריימריז 99. סכומים אלה עולים באופן משמעותי על המותר בחוק המפלגות, התשנ"ב-1992.
עמרי לא דיווח למוסד לביקורת של הליכוד כנדרש על-פי דין, על קבלת הכספים הנ"ל ותחת זאת, כך על-פי כתב האישום, עשה בהם, בסיועו של גבריאל מנור, שימוש למימון פעילותם של ספקים ונותני שירותים עבור הקמפיין של אביו.
לצורך פעילות זו הוקמה חברת אננקס מחקרים בע"מ, אליה, על-פי כתב האישום, הוזרמו מרבית הכספים שהתקבלו ובאמצעותה שולמו רוב רובם של התשלומים לספקים ונותני השירותים לקמפיין של שרון במקום לשלמם באמצעות חשבון הבנק המיוחד שנפתח לשם כך, כנדרש על-פי חוק המפלגות.
כתב האישום ממשיך ומאשים כי פעילותם של אחדים מהספקים ונותני השירותים מומנה אף בתשלומים ישירים מתאגידים בארץ ובחו"ל בניגוד לדין ובהתאם להנחיותיו של נאשם עמרי ועל-פי הוראותיו. תשלומים אלה, בסך כולל העולה על שישה מיליון ש"ח, והעולים באופן משמעותי על המותר בחוק המפלגות (826 אלף ש"ח), הוסתרו על-ידי עמרי מהמוסד לביקורת.
אולם בכך לא הסתיימו עבירותיו של שרון. על-פי כתב האישום על-מנת להסוות את מעשיהם ולהסתירם מהמוסד לביקורת, הנחה עמרי אחדים מהספקים ומנותני השירותים לרשום בחשבוניות ובקבלות שהוצאו על-ידם פרטים אשר לא שיקפו במלואם את מהות העבודה שבוצעה ובאופן הנחזה להראות כאילו ניתנו שירותים אחרים עבור שני תאגידים בארץ ותאגיד בחו"ל, למרות שבפועל ניתנו השירותים עבור הקמפיין של שרון. על-פי כתב האישום מעשיו אלה של עמרי שרון נעשו בתיאום עם מנור, על דעתו ובסיועו.
כתוצאה ממעשיהם אלה של עמרי ומנור, בין השאר, לא הועברו דיווחים אמיתיים, מלאים ומדויקים למוסד לביקורת, כנדרש על-פי חוק המפלגות והתקנות שהותקנו מכוחו ונמנעה אפשרות פיקוח אמיתית על טוהר הבחירות והשוויון במערכת הבחירות הפנימיות בליכוד ב-1999.
כתב האישום ממשיך וטוען כי "נאשם 1 (עמרי שרון) לא דיווח למוסד לביקורת בדוחות הנדרשים על-פי דין, על הכסף שנתקבל מהתאגידים בחו"ל, על השיקים של ה-College, על הכספים מהמכון ועל כל אותם תשלומים במסלול הסמוי ששולמו לספקים ונותני שירותים עבור השירותים שניתנו לקמפיין שרון".
עוד נטען כי שרון "ביצע את כל הפעולות הנ"ל מתוך כוונה להסתיר את מעשיו בקשר למימון קמפיין שרון ובמטרה להציגם כאילו הועברו הכספים הנ"ל לצורך מימוש מטרותיה של נאשמת 3, ללא כל קשר לקמפיין שרון. נאשם 2 סייע לו בכך".
בין נותני השירותים המוזכרים בכתב האישום, שבעבודה עמם נקט שרון ג'וניור בטקטיקה זו: החוקר הפרטי דוד ספקטור - חברת "ספקיוריטי", דורון שמואלי - חברת "ניו-אינטרנשיונל קונספט", עפר שליכטר - חברת "יעוד בע"מ - שירותי כוח-אדם וסיעוד", אבי פרחי - חברת "מומנטום הפקות", משה גולדברג - חברת "121 תקשורת ישירה" ויועץ הסתרים קלמן גייר.
על כתב האישום חתומים עורכי הדין הבכירים נאוה הורוביץ, גל לברטוב, ארז נוריאלי, צחי הבדלי.
גירסת עמרי שרון: המגבלות בחוק -
"תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה"
בעקבות הודעתו של היועמ"ש כבר לפני חודש ימים ליו"ר הכנסת על הכוונה להגיש את כתב האישום, שיגר עמרי שרון מכתב לריבלין וליו"ר ועדת הכנסת בר-און, ובו הסביר את מעשיו, ובפעם הראשונה בפומבי אף נתן את גירסתו לפרשה זו.
בפנייתו זו הלין שרון הבן על כך שהוא האיש הפוליטי הראשון והיחיד שמועמד לדין בגין העעשים הנ"ל, בהם הודה, וזאת למרות שמבקר המדינה והמשטרה חשפו פעמים רבות אישים פוליטיים שביצעו מעשים דומים.
"באותה עת, כמו גם היום, חלו על-פי חוק המפלגות מגבלות על גובה ההוצאה המותרת במערכת הבחירות. כידוע, מערכת בחירות כמו פריימריז, המתייחסת לקהל בוחרים של מאות אלפים, מחייבת הוצאה כספית עצומה. הסכומים שהותרו להוצאה בחוק המפלגות, התעלמו לחלוטין מן המציאות והם אבסורדיים ממש", כתב שרון במכתב.
שרון הלין עוד, כי המגבלות נקבעו על-ידי הכנסת בשנת 1993, במקביל לחקיקת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, וזאת מבלי לערוך כל בדיקה מהו תקציב ריאלי, ומבלי לבדוק עלויות הנדרשות בעידן המודרני לניהול מערכת בחירות לציבור של מאות אלפי אנשים.
"הסכומים שנקבעו לא איפשרו למועמד לנהל קמפיין סביר תוך שמירה על הוראות החוק. הסכום של כ-830 אלף ש"ח, שהיה מותר כהוצאה בשנת 1999, לא הספיק אלא לשליחת שניים או שלושה מכתבים לכל בעל זכות בחירה ותו-לא. סכום ההוצאה הסביר לדעת מומחים, כדי לנהל מערכת בחירות כזו, היה בערך פי עשרה מן הסכום שנקבע בחוק. זאת מאחר ובמערכת בחירות ראויה צריך תקציב לפרסום מודעות בעיתונים ושלטי חוצות, לקיים מערך טלפוני לשם השפעה על בעלי זכות הבחירה, תקציב לכינוסים, תקציב לארגון יום הבחירות, להסעות וכו' וכו'. בלי כל אלה אין ניהול אפקטיבי של מערכת בחירות לראשות מפלגה. "היתה זו אפוא תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".
בסופו של יום טענתו המרכזית של עמרי שרון היא כי הגשת כתב האישום כנגדו מהווה אפלייה פסולה ביחס לכל האחרים שעברו על חוק זה. "אני מניח כי מן הסיבות האמורות לעיל, חוק זה גם לא נאכף מעולם, ואני הוא היחיד והראשון שעומד לדין על הפרת הוראותיו. אכן, בנהלי את קמפיין הבחירות של אבי ב-1999 לא עמדתי במגבלות הסכומים שבחוק המפלגות, ועל כך אני נותן את הדין. את מלוא טענותי אביא בפני בית המשפט שידון אותי". כעת נותר לראות האם יקנה בית המשפט טיעונים אלה או שמא יעדיף דווקא את גרסת היועץ המשפטי לממשלה.
