האם ניתן לסמוך על מהימנות של הודעות שמגישות המשטרה והפרקליטות לבתי המשפט? אירוע שהתרחש וכתבה שפורסמה, שניהם בתוך יממה בסוף השבוע האחרון, מלמדים שסימן השאלה מוצדק, מטריד וחמור.
הודעות הן ראיה חשובה ביותר. הן מהוות את הגירסה הראשונה של נאשמים ועדים, בטרם יכלו להתייעץ עם עורכי דין או לשקול מה כדאי להם לומר. כאשר יש סתירה בין הודעה במשטרה לבין עדות בבית המשפט, אפשר לבקש מהשופט להעדיף את ההודעה. גירסה שאינה מופיעה בהודעה ועולה לראשונה בבית המשפט היא "גירסה כבושה", שאמינותה מלכתחילה נמוכה יותר. מכאן החשיבות העצומה של רישום מדויק ומדוקדק של הודעות, מעבר לחובה הבסיסית של כל צד - ובמיוחד של המדינה - להגיש ראיות אמיתיות ונכונות.
ביום חמישי שעבר (13.12.12) הוכיח עו"ד
איתן מעוז, סניגורו של
אביגדור קלנר במשפט
הולילנד, כי הודעה של ש"ד אינה משקפת את מה שבאמת נאמר באותה חקירה. ש"ד נשאל על מעורבותו של קלנר בתשלומי השוחד והשיב שהוא היה מעורב - אך בהודעות הושמטו השאלות ונוצר הרושם שש"ד מסר על כך מיוזמתו. מובן שיש הבדל גדול מאוד בין גירסה ספונטנית לבין גירסה המושמעת רק במענה לשאלות. יש מקרים בהם אף ניתן לטעון, כי הגירסה הושתלה בפיו של העד, אשר הבין מה חוקריו רוצים לשמוע וסיפק להם את הסחורה.
הצניעו את נוכחות הפרקליט
למחרת חשף קלמן ליבסקינד במעריב התנהלות חמורה ביותר של המשטרה והפרקליטות בפרשת
ישראל פרי. באוקטובר 1999 נחקר במשטרה מרטין הקה, מנהל ההשקעות של פרי, שהפך לעד מדינה נגדו בפרשת הפנסיה הגרמנית. מפרוטוקול החקירה, מגלה השוואה בינו לבין קלטות הווידאו שלה, הושמטו פרטים רבים ומשמעותיים. החוקרים עשו הכל, מגלה ליבסקינד, כדי להצניע את העובדה שבחדר נכח גם פרקליטו של הקה, ד"ר בורקהארד אימל - שבעצמו היה עד תביעה, ושככזה לא יכול היה להיות נוכח בחקירתו של עד תביעה מרכזי אחר. יתרה מזו: אימל החליט על מה יענה הקה ומתי לא, מתי ייצא להפסקה ומתי ישוב ממנה. בעשרות מקומות אימל גם ענה במקומו של הקה. אבל כל ההתערבויות הללו שלו בחקירה נעלמו מן ההודעה.
מה שאמר אימל, כותב ליבסקינד, הושם בפיו של הקה. ההודעה מחקה את בקשתו של אימל מראש צוות הפרקליטות, עו"ד שריג דמארי, לעבור מראש על השאלות שעמד הקה להישאל. משפטים אחרים של אימל מוצגים בהודעה כאילו נאמרו בידי המתורגמן. שמו של דמארי אינו מופיע בהודעה אפילו פעם אחת, למרות שההקלטה מוכיחה שהוא נטל חלק פעיל בחקירה. אפילו כאשר דמארי הציג את עצמו, נמחקו מילים אלו ובמקומן נכתבו שלוש נקודות.
רק 144 מבין 521 עמודי התמלול חתומים בידי המתמללת; שמו של אימל נשמט תמיד דווקא בעמודים הבלתי-חתומים. מספר פעמים יצא אימל להתייעצות עם דמארי מחוץ לחדר; מכשיר ההקלטה תיעד אותם משוחחים על דגשים רצויים בעדות. למותר לציין שלשיחות אלו אין כל זכר בהודעה. לעומת זאת, מוסיף ליבסקינד, בהודעה נכתב כאילו אחת ההפסקות נגרמה בשל "סערת רגשות" שאחזה בהקה - בעוד הווידאו מגלה שזהו רישום שקרי.
במילה אחת: זיוף
אם לתאר את כל ההתנהלות הזו של המדינה במילה אחת, היא תהיה: "זיוף". מסמך המתיימר לתאר מציאות בצורה השונה מן המציאות, הוא זיוף. מי שמגיש אותו לבית המשפט, עובר גם עבירה של זיוף, גם עבירה של שימוש במסמך מזויף, וגם עבירה של שיבוש הליכים. לא מדובר פה באיזושהי בעיה אתית או משמעתית; המעשים שחשף ליבסקינד מלמדים לכאורה על עבירות פליליות חמורות שחובה לחקור אותן.
זה מה שקרה בשתיים מן החקירות החשובות, המורכבות והרגישות ביותר שניהלו המשטרה והפרקליטות בשנים האחרונות. אז מה קורה בחקירות שגרתיות? מה קורה כאשר לנאשמים אין עורכי דין ומשאבים כדי לעבור על כל הקלטה ולהשוות כל מילה לכל תמליל? האם המשטרה והפרקליטות מטעות במזיד את בתי המשפט? האם חפים מפשע יושבים בכלא בשל הודעות חלקיות ואף מזויפות?
