כל מאמציה של ציפורה/זהבה לבני/גלאון לבדל את מפלגתה התאונה/התנועה מן השמאל הקיצוני של מרצ עולים בתוהו. ה"חזון" המדיני של לבני זהה לזה של גלאון. כאשר לבני מלמדת זכות על אבו-מאזן יקירה היא נשמעת כמו חנאן עשראווי. כאשר מספר 2 שלה (
עמרם מצנע) וכאשר מספר 3 שלה (
עמיר פרץ) מציגים את משנתם האמיתית - שמאל מדיני ושמאל כלכלי - כל יומרתה לנגוס במצביעי הליכוד נראית מגוחכת.
במצב עניינים זה נראה שלשתי המפלגות האחיות הללו - התאונה ומרצ - צפוי מאגר של עשרה ח"כים, וכל ההתקוטטות ביניהן מתייחסת לשאלה האם לאחת מהן יהיו 4 ח"כים ולאחרת 6, או שמא לאחת מהן יהיו 3 ח"כים ולאחרת 7. רק הפרשנים המנפחים את בלון ה"גוש" מרכז-שמאל מתעניינים בשאלה הרת-גורל זו. כל השאר מבינים שמדובר באוסף של שמאל-שמאל, ואולי של extra-small.
שתי המפלגות התאומות הללו - התאונה ומרצ - דוגלות במעשים אובדניים של מדינת ישראל: חזרה לקווי אושוויץ 67 והקמת מדינה ערבית נוספת ומסוכנת בלב ארץ ישראל. למען ה"חזון" הן מוכנות לוויתורים הרפתקניים למכחיש השואה ה"מתון", המתואם בתנועת מלקחיים עם החמאס, לקראת אותו "פתרון" אובדני למדינת ישראל: שיבה אל הקו הכחול, קו החוף והסוף.
יעדיהם של התאומים אש"ף/חמאס זהים. מדובר בתנועת מלקחיים מתואמת של מי שמטרתם זהה ורק האמצעים שונים, בשלב זה. על כן אין בסיס להבחנה הישראלית בין מכחיש השואה מרמאללה שאיתו יש לדבר, לבין המחבלים מעזה שאיתם אין על מה לדבר. דין אש"ף כדין חמאס.
שתי המפלגות האחיות הללו - התאונה ומרצ - מוכנות לוויתורים בלתי-אחראים לאויב, אבל אינן מוכנות לוותר כמלוא הנימה האחת לצרתה. רק ויתורים זו לזו הם ויתורים כואבים מבחינתן. ויתורים לאויב הם מוצדקים. זה המכנה המשותף שלהן.
על כן על ראש הממשלה נתניהו להיזהר מלהפקיד בידי לבני/גלאון תיק כלשהו, קל וחומר תיק החוץ. כאשר שירתה במשרד זה נהגה לבני לומר "הן" לכל לחץ חיצוני. התוצאה היא התובענות שאינה יודעת שובע של מדינות העולם מישראל והתכתיבים המגיעים מרמאללה ומעזה. לבני/גלאון אינה מבינה עד עצם היום הזה את הנזקים שגרמה ואת האדמה החרוכה שהותירה מאחוריה.
