הנה תמו יום קרב וערבו, והפעם היה זה עמוד ענן. יש התחלה, יש אמצע וכמו תמיד אין סוף. האם מצבנו לאחר המבצע טוב יותר מאשר לפניו? התשובה מורכבת. בהיבט הצבאי הטהור היא נוטה ל"כן" – ארסנל האמל"ח החמאסי צומצם משמעותית, תשתיותיו השלטוניות נטחנו עד דק ורבים מקרב פעיליו אינם איתנו עוד והעיקר – הנפילות על ערי וישובי ישראל פסקו.
בהיבט המדיני מצבנו הורע, החמאס קיבל לגיטימציה של אנדרדוג, הרשות הפלשתינית מאבדת את ההגמוניה על ייצוג הפלשתינים, האירופאים זועפים ורוטנים, אמריקה מפנה כתף קרה ואצלנו מתכסים בשמיכת העולם כולו נגדנו וממתינים שהגל העכור יחלוף. צריך גם לזכור את הסכם הפסקת האש שקיבע סטאטוס אזורי חדש – החמאס מונה לשוטר של הרצועה ומתחייב לרסן ולבלום את כלל ארגוני החמושים של הרצועה ובתמורה נסוג צה"ל מ"רצועת הביטחון" - אותו שכפ"צ שעליו התנפצו ניסיונות החדירה והפיגוע של מחבלי הרצועה והרחיב את טווח השיט של העזתים, כולל הקלות כניסה לכל מיני הומניסטים.
אז מה קורה פה? ניצחנו? הפסדנו? והאם מושגים אלה עדיין רלוונטיים?
כרונולוגיה של מלחמות ומבצעים בשנים האחרונות השתלטה אסכולה של פרשנות צבאית שהצליחה לשכנע כי הניצחון בשדה הקרב נקבע על-פי מה שנצרב בתודעה של הצדדים הנלחמים. לאור פרשנות זו הרי שמאז מלחמת יום כיפור אנחנו מובסים פעם אחר פעם (להוציא את מבצע אנטבה ההרואי) ותקנו אותי אם אני טועה.
אסקור את הכרונולוגיה של המלחמות והמבצעים העיקריים:
מלחמת יום הכיפורים הייתה הצלחה צבאית מרשימה. צה"ל שנתפס לא ערוך ולא מוכן לקרב, גבר על תוקפנות מתוכננת ומתוזמנת של שני צבאות גדולים, מצוידים ומאומנים, ויצא מהמערכה כשהוא שולט באש על הבירות של התוקפן – הישג צבאי ישראלי זה נצרב בתודעת האויב כניצחון גדול וכ"מחיקת החרפה של ששת הימים", ונצרב בתודעה של אזרחי ישראל ככישלון מערכתי וכהיבריס מובהק.
מלחמת של"ג הפכה להתבוססות בבוץ הלבנוני למרות שהצבא הסורי שחנה בלבנון נותץ, כביש ביירות-דמשק נשלט על-ידי צה"ל ו
יאסר ערפאת עם הכנופייה שלו גורשו לטוניס.
מבצע דין וחשבון שהחל ב-1993 וכלל פשיטות על בסיסי מחבלים, הפגזות והפצצות בכפרים שיעיים הסתיים בהסכם הבנות לאי-תקיפה הדדית. הסכם שלא שרד וכתוצאה יצאנו ל
מבצע "ענבי זעם", שבמהלכו הותקפו מטרות רבות בדרום לבנון. במהלך המבצע נפגעו ונהרגו משפחה לבנונית וכן מספר חיילי או"ם, וגם ספגנו מאות רקטות שנחתו על ישובי הצפון. ישראל גונתה באו"ם וחתמה עם החיזבאללה על "הסכם הבנות" חדש שלא מנע מהם להתחמש בטק"קים ארוכי-טווח וחדישים שבניגוד לציפיות לא "החלידו בקני השיגור" אלא הפגינו את נחת כנפוניהם ורש"קיהם במלחמה התורנית -
מלחמת לבנון השנייה.
כישלון מתמשך מול הצלחה גוברת לא ארחיב לגבי מלחמת לבנון השנייה, דשתי בה די והותר; ואם נסכם את מאזן הרווח וההפסד של שני העשורים האחרונים, אז נמצא כי מעמד החיזבאללה בצפון התבסס ושודרג, ארסנל האמל"ח שלו גדל בעוד שהרווח שלנו מתבטא בתקופות של שקט שלפני הסערה הבאה.
כך גם בדרום. עם שוך הקרבות של מבצעי
עופרת יצוקה ועמוד ענן אנו מוצאים את החמאס מקבל לגיטימציה בינלאומית, נאלצנו לדלל את הסגר על עזה על כל המשמעויות של הסינון והפיקוח והמניות שלנו באירופה ובארה"ב ירדו למחיר ההנפקה.
מה הפלא שהצריבה בתודעת אזרחי ישראל היא של כישלון מתמשך וזו שבתודעת האויב היא של הצלחה גוברת שמובילה לניצחון המיוחל – קרי: השמדתה של מדינת ישראל.
מה ניתן ללמוד מן הדברים? המסקנה הבלתי נמנעת היא שתוצאות מוצלחות של עימות צבאי אינן מספיקות כדי להביא "ניצחון" כל זמן שלא מושגת הכרעה צבאית ברורה המביאה לכניעה של האויב ואילוצו להתנהג בהמשך על-פי התכתיבים שלך.
הסיבות לכך שישראל אינה רוצה/יכולה להכריע מערכה כנגד ארגוני הטרור הפלשתיני היא בעיקר בשל המחיר של הכרעה כזאת בחיי אדם של אזרחים "לא מעורבים" (בהנחה שהמושג חל גם על אוכלוסיה שמזדהה עם יעדי הטרור שפועל מקרבה), מחיר שכולל תגובה בינלאומית חריפה ומזיקה לישראל. וכך, מעשה סיזיפוס, מקרטעת ישראל ממבצע למלחמה כשבעצם ידיה קשורות ופוטנציאל יכולותיה אינו יכול לבוא לידי ביטוי.
הבעייתיות של מצבנו נובעת לדעתי בעיקר בשל פער ציפיות. הציפייה האנושית והחיובית לכשעצמה ל"
שלום עכשיו" (ללא כל כוונה להקשרים פוליטיים), שלום עכשיו שכפי הנראה לא יהיה, ואת מחיר המצאותינו כמדינת העם היהודי במזרח התיכון, אנו משלמים ונשלם בהתגוששויות בלתי פוסקות ולכך יש להיערך. במקביל לתובנה הזאת אין לוותר על ניסיונות הידברות ועל התקווה שבכל זאת תימצא פריצת דרך כפי שכבר אירע בעבר מול פרטנרים נכונים בזמן מתאים.
מצבם של היהודים לאורך ההיסטוריה לא שפר וביחס למצבנו בעבר כעם ללא מדינה, הרי שכיום אנחנו רושמים את אחד הפרקים הטובים והמרשימים ביותר של עמנו, וכשנשלים עם המציאות הזאת נוכל גם לצלוח את הקשיים שאיתם אנו מתמודדים היום, ובסיכומו של דבר ייצרב בתודעתם של אויבינו כי אותנו לא יזיזו מפה וזהו בעצם אותו "ניצחון" – ההשלמה עם עובדה בשטח.
