השלום והכיבוש, תעמולה או דו-שיח

מאז מלחמת ששת הימים מנהלים השמאל והמרכז מסע תעמולה נגד הכיבוש. בכל סבב בחירות עולה נושא הכיבוש לראש הפרק, ואם כי מתיחסים אליו בכינויים שונים הרי שהמובן ברור. השמאל כמובן קורא לילד בשמו, בעוד שהמרכז מרכך את המילים ומסווה את מה שהוא תופש כבעיתי במונחים של 'שתי מדינות לשני עמים'. העולם מצידו מקצין את הדברים עוד יותר, ומציג את הבניה בירושלים כסמל לכיבוש וכמכשול לשלום. הבחירות בעידן המודרני הפכו מדיון ודו-שיח למסעות תעמולה שנשענות על תובנות פשטניות ומוטעות.

"על התעמולה לפנות בראש ובראשונה אל הרגש... כל התעמולה חייבת להיות מופנית אל ההמון ועליה להתאים את רמתה הרוחנית ליכולת תפיסת ההמון אליו היא פונה... יכולת התפיסה של ההמון היא מוגבלת, הבנתם מזערית, ויכולתם לסלוח היא רבה. כתוצאה מכל אלו, על התעמולה היעילה להגביל עצמה רק לכמה נקודות ולהשתמש בהן כסיסמאות עד שאף האדם האחרון יוכל לדמיין במה הכוונה במילים אלו..."

נשמע מוכר? הציטוט הוא מספרו של אדולף היטלר, מיין קמפף.

באספקלריה היסטורית תולדות הכיבוש הם כמו קלידוסקופ, ככל שמסובבים אותו התמונה משתנה. אז צריך לגלגל את הקלידוסקופ ההיסטורי לאחור כדי לקבל תמונה אמינה ולהשתחרר מההבנה המזערית ותגובת הרגש עליה מתבססת התעמולה. ארץ ישראל נכבשה לראשונה אל ידי יהושע בין-נון, העמים שחיו בעידן ההוא אינם קימים עוד. מאז ועד לשנות ה-600 לספירה ההיסטוריה של ארץ ישראל היא סיפור חוזר של כיבוש וגאולה. בתחלת המאה השביעית לספירה חל הכיבוש המוסלמי והוא הכיבוש (להוציא את מסעות הצלבנים) האימפריליסטי הארוך ביותר בתולדות האנושות.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל היה במקורו קולונילסטי דתי והוא הביא בעקבותיו 465 שנים של מלחמה בלתי נפסקת. ירושלים נפלה בשנת 638 לאחר מצור ארוך , אשקלון נפלה בשנת 644, ואילו קיסריה החזיקה מעמד זמן ארוך יותר. בקיסריה לבד היו 200,00 יהודים. כתוצאה ממסעות הכיבוש המוסלמי נרצחו מאות אלפים יהודים, נוצרים, ושומרונים. ולמרות התעמולה של השמאל בישראל, האנתישמיות האירופאית, והשקרים של מדינות ערב, הכיבוש היחידי הוא הכיבוש המוסלמי, והוא נמשך עד היום.

אנו חיבים להכיר בעובדה ששורשי הסיכסוך שתולים עמוק בקוראן ושהמאבק תחילתו עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השבעית ולא בשיחרור ארץ ישראל במלחמת ששת הימים. זה הוא מאבק שכבר נמשך קרוב לאלף ארבע מאות שנה וקשה לשער שויתור על שעל אדמה זה או אחר יביא קץ לסיכסוך. קשה להאמין שויתור על פיסת קרקע תביא סוף לונדטה המיתולגית שעלייה חרץ מוחמד נגד השבטים היהודים של העיר מדינה של תחילת שנות ה-600 לספירה, שסרבו להמיר את דתם ולשתף עמו פעולה. המוסלמים הרי מאמינים שאנדלוסיה עדיין שייכת לאיסלאם, ישראל וירושלים שעליהם חלם הנביא מוחמד, על אחת כמה וכמה.

לקראת סוף המאה ה-10 קבעו ההוגים המוסלמים ששערי האג'תיהאד (הפרשנות העצמאית של הדת) נסגרו. מכיון שכתוצאה מכך לא ניתן לחדש יותר חידושים, הרי שהתדברות שבמהותה מתבססת על רעיונות חדשים ערכים דתיים ותרבותיים חדשים היא אסורה על-פי דתם. מכיון שלגביהם לעולם היינו (ונהיה) בני קופים וחזירים, ובחזון אחרית הימים שלהם אפילו הסלע הדומם (שבצלו היהודים מסתתרים) יפתח פיו ויסגיר אותנוֹ הכופרים לידיהם, סכויי ההשרדות שלנו על-פי מתכוני ההתדברות והויתורים הם קלושים ביותר ורק יביאו, בסופו של דבר, למצב של תמות נפשי עם פלישתים.

תפיסת העולם המערבית תובעת שהשלום הוא חזון ועיקרון אוניברסלי שאליו שואפים כולם. לשם חזון השלום חייבים לעשות הכל, ועם כי הפננינו את ראשנו לשלום מספר פעמים, מסתבר שלחי אחת לא מספיקה. שלום, או דו-קיום בשלום, נובע מיצר בסיסי, מהשאיפה להישרדות של הבן-אדם בנסיבות ותנאים עוינים שבהם שיתוף פעולה ואמנות חברתיות ('לויתן' הובס 1651) משפרים את סיכויי ההשרדות. ההנחה שיצר אדם זהה כזה קיים בכל התרבויות למניהן מביאה למסכנות מוטעות.

בתרבויות שבהן לחיי הפרט אין מלוא ערך, וניתן לוותר עליו למען מטרות עליונות יותר מהשרדות הפרט, המתכון של הקרבה למען פשרה שמביאה להשרדות הדדית לא עובד. כי מה שנראה הגיוני לצד אחד מתקבל כאבסורד לצד השני, ומה שמתקבל כאלים וברברי לצד אחד נתפס כאלטרואיזם עליון לצד השני. ההנחה שאפשר לגשר את הפער בין שתי תפיסות עולם כל כך שנות בויתורים, בהיתדברות, ובכונות טובות היא אשליה, מה עוד שלתפיסת האסלם העולם מתחלק לשניים, לכופרים החיים ב’דאר אל-חרב’ (בית המלחמה) ולמאמינים החיים באזורי שלום וביטחה.

לצערי הקוראן לא שאל מהתנ"ך את חזון אחרית הימים של ויגור זאב עם כבש.